No Sales; Stay Gold

הסברים והגיגים כרגיל בסוף; מוזיקה פלוס שלא כרגיל מוטמעת בכותרים.

עטיפה קדמית: מניפולציה על תמונה מאוסף מצחיק שנקרא Funny Bags.

עטיפה פנימית: דומיניק אוון מלארי היה מנהיג וסולן הלהקה Last Lights שתפגשי בהמשך. המילים האלה מופיעות בפתח האלבום הבודד באורך מלא של הלהקה, ובנוסף להזדהותי איתן, הן יסבירו את החלק השני של שם האוסף שלך – No sales; Stay Gold – את החלק הראשון בשם, יסבירו רוב הרצועות באוסף.

עטיפה אחורית: רשימת השירים מופיעה ע"ג עטיפת האלבום של בוריס ומרצבאו שיצא השנה בדיידרים רקורדז (יפן). לצערי, לא כללתי אף שיר מ-Klatter באוסף, אז לפחות שתחשפי לעטיפה.

אהלן עדי,

כ"כ הרבה קטעים רציתי לכלול באוסף שהכנתי לך, מספיק לאלבום משולש. שמחתי שאת מוכנה לחידושים, אני מאד מעריכה את זה. ובאמת, למעט פתיחה מעודנת וסיום משובב נפש, לא עשיתי לך שום הנחות. יאללה מתחילים…

Ideal Home – Bodychoke – Cold Reiver Songs (reissue) – Relapse – 2009

תודות גדולות לרילאפס שהוציאו מחדש את האלבום הזה (במקור מ-1998). יש לו צליל ניינטיז כזה, נכון? אז זה לא שאני לא אוהבת ניינטיז, נהפוכו, אבל בכל זאת התפלאתי, איך הוא תפס אותי כ"כ, ככה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. ובכן, בודיצ'ואק הוא פרוייקט צד של Sutcliffe Jügend, שזה לגמרי Power Electronics (טעימות מאוחר יותר). בקיצור, תאזיני למילים, ותביני, שזה רחוק מלהיות ניינטיז תמים. את Ideal Home בחרתי כי הוא אחלה וולקאם טו מיי וורלד. ברוכה הבאה (:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים (חולים, יתומים וכו) שכביכול הועברו ממקום למקום וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

 Boris – Melvins – Pick Your Battles – Bifocal Media – 2009

אי אפשר בלי מלווינז. בשנת 2009 מלווינז חגגו חצי יובל. בצעד נבון מאד, לדעתי, הם לא הוציאו באותה שנה אלבום חדש (זה קרה שנה אחר כך, והיה לא מספק לחלוטין), אלא הוציאו שני אלבומים מיוחדים. האחד, אלבום של רימקסים של שירים שלהם ע"י אומנים אחרים – יש שם דברים מבריקים ממש, חלקם קצת פחות, אבל בגדול אני מתה עליו (הרעיון אגב, לא היה שלהם, אלא של לא זוכרת מי, אבל הם אימצו אותו. עוד אגב, כשאומרים הם בנוגע למלווינז, זה כאילו אומרים באז אוזבורן). האלבום השני הציב זו מול זו שתי הופעות חיות. האחת מתקופה מוקדמת בחיי הלהקה (1989) והשנייה לא מזמן (2008). בוריס, במקור מהאלבום Bullhead (1991), בגרסתו זו (2008), נבחר משני טעמים. האחד, הביצוע – נראה לי, הגדרה חדשה למושג "עילוי". השני, השיר הזה הבהיר לי משהו מאד חשוב לגבי הלהקה. מאז שביג ביזנס הצטרפו אליהם, חשבתי שכל המוסיף גורע, וחיכיתי לרגע בו ייפרדו. אבל, הביצוע הזה הביא אותי למסקנה המביכה משהו, שהבעיה נעוצה בבאזו עצמו, ולא בגורמים החיצוניים שהביא על מנת להפיח חיים חדשים בשממון/שלווה נוחה שאולי שורה במחוזות היצר/יצירה המלוויניסטים. אני אומרת דברים מאד קשים מבחינתי, אבל לצערי, זה מה שאני מרגישה. רוצה להאמין, שבאז אוזבורן יחזור לבעוט חזק כפי שהוא עושה בראיונות ובהופעות.

At the End of the Road – Neurosis – Live at Roadburn 2007 – Neurot Recordings – 2010

בשבועות האחרונים הייתי המון על נורוזיס. אני עדיין בהשלמת קניות של מקוריים משנה שעברה, ואיכשהו יצא שבשבוע אחד קיבלתי גם את האלבום הזה, גם אלבום טריביוט ל- Hawkwind בו Harvestman (שזה סטיב וון טיל מניורוזיס) נוטל חלק, וגם הוצאה מחודשת לאלבום של ניורוזיס משנת 1992. אוקצור, אני כמעט בניורוזיס אוברדואז. "בסוף הדרך" (במקור, מאלבומם האחרון – Given to the Rising ) מקבל ביצוע קורע נשמה. כמו כן, לניורוזיס יש מאפיינים בלאק-מטאליסטיים (אם כי זה לא הז'אנר העיקרי שלהם. נחשבים בעיקר דום ופוסט-מטאל – וואטאבר ד'את מינז. בכל מקרה, יש בלאק אטיטוד בבפנוכו, ולא הצלחתי להכניס לאוסף שלך בלאק מטאל טהור).

Pigsty – Wertham – Memories from the Pigsty – Tesco – 2008

וורטהאם הוא מארקו דפלאנו (אני XXX רק מלהגיד ת'שם) – אומן Power Electronics רב פעלים,שזה היה אריך הנגן:)  הראשון שלו (הוא הוציא מלא דברים לבד ועם אחרים, אבל לא אלבום באורך מלא). PE זה סאב ז'אנר של נויז מאד נוח למתחילים יען, פעמים רבות, הוא נשען על טקסטים, מה שהופך ת'עסק לפחות מופשט. הנושאים שדפלאנו, כמו רבים מאומני ה-PE, עוסק הם פוליטים-חברתים, ולעתים גם דברים קיצונים שבדר"כ לא אוהבים לגעת בהם. "דיר החזירים" הוא שיר הנושא מתוך אלבום נהדר שהיה שווה לחכות לו. שיר שמדבר על החברה הצרכנית, פרי בטנו של הקפיטליזם.

"Nothing is more real… Nothing is more true… Nothing smells worse than this bed… You see them walking down the street… Pushing prams in their white trainers… Wombs swollen by infected seed… The future belongs to this bastard child of this swamp… I witness Christ… Recrucified… Every Saturday afternoon… In the overcrowded hall of a shopping centre…"

Vacant  – Gnaw – This Face – Conspiracy Records – 2009

טוב, פה אנחנו מגיעים לשיר מתוך אלבום מדהים, שרק בגלל ש Sunn O))) הוציאו יצירת מופת באותה שנה, הוא הגיע למקום השני בלבד ברשימה שלי. בכלל, 2009 הייתה שנה פגז. הלידר של GNAW הוא Al Dubin מלהקת הדום המכובדת KAHNATE . הוא אסף סביבו חבורה מכובדת לא פחות, שיצרה צליל ייחודי ביותר, מין ערבוב של דום-נויז-אינדאסטריאל שנשען על טקסטים רצחניים, היכן שקיימים (וגם היכן שלא). לדעתי, השוס פה היה שיתופם של שני אנשי סאונד בלהקה. אין ירידות באלבום הזה, כל השירים שומרים על רמת על. דובין נוגע באצבעות חשופות בדברים הכי קשים ומכוערים. Vacant הוא הנגיש מבין כל השירים, הלהיט, אם תרצי (:

Limb Template – Drainland – And so Our Troubles Began – ifb Records/ De Graan Republiek/Headwrecker – 2010

את דריינלאנד גיליתי במקרה באיזה בלוג והתאהבתי בשלוש שניות וחצי ובאיחור של חודש לאחר שסגרתי את רשימת 2010 שלי.  למרות שעדיין לא רכשתי את כל מה שרציתי מהשנה החולפת, ברגע שטיפה התאפשר לי (אשליה שנמשכה בערך חודשיים חח..), חיפשתי לקנות ת'דיסק בנרות. אז דיסק אין. רק תקליט (סליחה שאני משתמשת במילה המיושנת והלא קולית הזאת. אני מהדור שהתחיל מתקליטים בלית ברירה, ומעולם לא הצטערתי על המצאתו של הקומפקט דיסק הנוח לשימוש. אבל, במקרה זה לא הייתה ברירה). בשיטוטיי ברשת הגעתי ללייבל הראשון מבין השלושה שהוציאו אותו (רק היום שמתי לב שזו הוצאה משותפת של שלוש לייבלז). ולאחר מספר חילופי דברים עם הצעיר שמוביל את הלייבל המאד מעניינת הזאת ( פיור דו איט יורסלף הארדקור לייבל) ועוד מספר שבועות, נחת ה-12" הזה עם עוד שני "חברים" בדואר. הלייבל מפלורידה. הלהקה מאירלנד, והם בהחלט לא הארדקור במובן הרגיל של המילה, כי אני שומעת דום ואפילו סטונר בקצה המנהרה. בנוסף, בשיר הזה לפחות, הם מאד מזכירים לי להקה מדהימה שהקדימה את זמנה בשנות התשעים המוקדמות, כאן בארצנו הקטנטונת, ואשר ענתה לשם Rabies Caste , היא התפרקה מחוסר עניין. טפו! שימי לב לקרשנדו האלקטרוני והמאד לא שיגרתי לז'אנר, איפושהו באמצע השיר.

Time Always WinsTHEMEValentine (Lost) Forever – Heart&Crossbone -2009

הגענו לקרקוב, פולין. היית שם פעם? עיר יפהפיה. טוב, לא פולנים טהורים. חברי השלישייה גם מקנדה ו/או אנגליה (אם אני לא טועה), אבל לא נספור כל פרוטה. לא פחות מעניין, הלייבל שהוציאה את ולנטיין (לוסט) פוראבר – כן, בהחלט, השם מעיד על התוכן – היא הארט&קרוסבואן הישראלית למהדרין (אנחנו מדברים על רני זגר ודודיק אופנהיים). לדעתי, האלבום לא זכה לתהודה מספקת אפילו בין החבר'ה, וממש לא בצדק. היו כאלה שזה הזכיר להם להקה מפורסמת מאד בשם "קויל", ולכן לא התעסקו איתם. הפסידו! ביג טיים! כיוון שגם אם משהו באווירה הצלילית נוטה לכיוון "קויל", הרי שהתכנים המילוליים הכל כך מפוכחים ונושכים נחשבים בעיניי לשירה במיטבה!

On High in Blue Tomorrows – Remesh – Remesh – Alamut – 2010

ורק ירושלים 02. נתחיל מאלמוט – לייבל ירושלמית של ליאור אשכנזי ושכי פירו. נעבור לרמש – תוסיפי לליאור ושכי את אורי קריסטל (מוג'הדין ועוד) ובמקור גם עומר (לא זוכרת שםמשפחה). ירושלים זה פירמה. ליאור ושכי הם השופרא שבשופרא. בזכותם, בעיקר בזכות שכי שיום אחד דחף לי איזה איפי של הרכבם הזוגי פיקה/קין, נכנסתי לעולם המופלא של הנויז. נויז זה ה-דבר. אין יותר ממנו, כה אמרתי והתכוונתי לכל אות. רמש התחילה כלהקת הופעות ששינתה את שמה מהופעה להופעה. דם חלוץ,הפי הפי  ג'וי ג'וי, ג'יימס ברונסון, מאגניפישיט,,,היו חלק מהשמות. כשהקליטו את אלבומם הראשון Choke , סגרו על רמש, וכך זה נשאר. כל הופעה הייתה חגיגה לחובבי הנויז. הם עושים נויז אווירתי ואפל שנשען חזק מאד על אינדאסטריאל במובן הכי בסיסי של המילה. בעבודות של פיקה/קין הוכנסו סימפולים של מכונות מבית החרושת בו עבד פיקה (שכי) בזמנו. אני חושבת שזה מה שקנה אותי בהתחלה. אבל ההתחלה היא הסטוריה. רמש שרים את המציאות חסרת התקווה אותה הם נושמים. הם אנשים שתוכם כברם. ירושלים זה פירמה, כבר אמרנו.

The Third House Will Be Built with the Stones from the Arch of Titus – Drone Lebanon– Roma-Yerushalyim – Topheth Prophet – 2008

אין יותר מתאים מהקטע הגאוני הזה לבוא אחרי רמש. רומא ירושלים הוא אלבום שמעמיד את החומר מול הרוח ושם על המדוכה את משיחיי השקר באשר הם. רומא (החומר) מיוצגת על ידי וורטהאם, כן, זה ממקודם, וכבוד גדול שהוא לקח חלק בספליט הזה. ירושלים מיוצגת על ידי אומן שבקושי רואים או שומעים, אבל הוא אדם מבריק, ושמו בישראל רותם זילברמן. תופת פרופט, זה אורי שחם, אדם שאני מעריצה את האדמה עליה הוא דורך. אורי סיפר לי על האלבום הזה בזמן התהוותו. ידעתי אותו. ציפיתי לו. ובכל זאת, כשהוא סופסוף יצא לאוויר העולם והושם לראשונה במערכת, נבהלתי קשות! כמעט כיביתי ת'קומפקט, בחי אדוניי בספר התורה (ככה אמרנו בכיתה א'). זה היה כל כך עוצמתי, שרציתי לברוח. מאז, שמעתי אותו אינספור פעמים, והמלצתי עליו לכל מי ומה שזז. באמת, שרומא ירושלים הוא יצירת מופת פאוור אלקטרונית. והשיר שבחרתי, כל כך חזק עם המבטא הישראלי הכבד, האנגלית הרהוטה, הגמגום, וכמובן הקטע המוזיקלי על סימפוליו. אני שונאת שמשקרים לי, אבל אם את לא אוהבת ת'רצועה הזאת את מוזמנת לשקר בכל פה (: 

Work Will Make Us Free – Jucifer – Throned in Blood – Nomadic Fortress – 2010

שיר מתוך אלבום השנה שלי לשנה החולפת. שוב ג'וסיפר, כיוון שאי אפשר לפטור אותם בשיר אחד שלא ישקף את מרחב המחייה המגוון של הזוג הזה. היו שלושה מועמדים מתוך האלבום, והאמת שזה נבחר כי הכי קל לדחוף אותו באוספים בשל האינטרו שלו, אינטרו מטמטם, יש להדגיש. כמו כן, הכותרת ותוכן האלבום (עוסק במלחמות ושפיכת דם מיותרת) התאימו לי אחרי משיחיי השקר וכו'. הכי חשוב להגיד על האלבום שמתוכו לקוח "העבודה משחררת" שהוא אלבום שבא להמחיש לכל המאזינים של ג'וסיפר שלא ראו אותם בהופעה ואף לא רכשו את הדי וי די Veterans of Volume: Live with 8 Cameras, איך בעצם הם נשמעים בהופעות. קדם לו איזה ספליט עם להקה קנדית בשם Show of Bedlam שבישר על הגולמיות שתהיה באלבום החדש. אמנם, אני לא חושבת שהמאזין חוטף לפרצוף את מסת הווליום האדירה שמלווה את הופעותיהם, אבל הוא בהחלט מקבל אותם חשופים לגמרי וחפים ממניפולציות הפקתיות. מחד, זהו אלבום קשה יותר מכל הקודמים (שימי לב, שמשום מה הוא לא יצא ברילאפס, שרק שנתיים קודם לכן החתימו אותם, אמבר התחמקה מזה מאד באלגנטיות כשנשאלה), אבל מאידך, הוא ממש ממש הם, על החיבור המופלא שלהם זה עם זה והיצירה המשותפת.

Black Rainbow MONE¥I$GODM.A.R.K.Z – Heart&Crossbone – 2010

בונבוניירה מיפן. אם דיברנו על אינטרו, אז הרי לך אחד מהגאוניים ביותר. מאניזגאד, שמים דגש חזק על באס ותופים, כמו שצריך. השיר הזה כל כך מעביר יפה את הגישה וההוויה היפנית. שגם במקום בו יש דום, תהיה מין קריצה ילדותית כזאת. אז, גם האלבום הזה יצא בהארט&קרוסבואן. הקשר בין הלהקה והלייבל התחיל די מזמן. שיר אחד שלהם בשם Cancer , יצא בגירסתו הנויזית המאלפת באוסף אקסטרים שיצא אף הוא בלייבל לפני שנתיים. באלבום הנוכחי הוא מופיע בגירסה מדהימה לא פחות, עם אינטרו שמוציא את כל האוויר מהריאות, אבל בחרתי ב-BLACK RAINBOW כי הוא פחות מובן מאליו, והוא גם יוביל אותנו לסיום פחות כבד של האוסף.

U.S. Out of New England – Last Lights – No Past No Present No Future – Think Fast! Records – 2009

אמרת לאסט לייטס, אמרת Dominic Owen Mallary. כששמעתי לראשונה את האלבום הזה, הוא תפס אותי מייד וחזק. לאסט לייטס מוגדרים הארדקור/פאנק. עכשיו, יש שני טון להקות על הספקטרום של הארדקור עם או בלי פאנק, הרבה מהן עוסקות במחאה בוטה, אז מה תפס אותי דווקא בהם. מלרי, הוא פירסט קלאס, וזה כנראה עובר דרך המוזיקה, עוד לפני שנפגשים עם המילים (הרי בהארדקור קשה מאד להבין את המילים בתוך כל הצרחות והרעש), אבל כפי שבבושם הטונים  המשניים חשובים לא פחות מהעיקרי, כמו שבבודיצ'ואק הדהד הפאווראלקטרוניקס, כך בשירים של לאסט לייטס הדהד בי כבר בהתחלה הטוהר המזוקק של הבנאדם. מלרי מת בדצמבר 2008 בבוסטון, כתוצאה מסיבוכים עקב כריכת חוט המיקרופון סביב צווארו (אקט רגיל בהופעותיו), הוא סיים את ההופעה, אך לאחר שעתיים איבד הכרה, אושפז ונפטר לאחר כשש שעות. הוא היה בן 24. ואפשר לומר, עם או בלי חיוך, שמת בעת מילוי תפקידו. יתר חברי הלהקה אספו את החומרים המוקלטים מאיזה סבן אינצ'ז ואולי עוד כמה דברים, הוסיפו עוד רצועה אינסטרומנטלית, והאלבום יצא בינואר 2009. הלהקה הייתה קיימת בסה"כ קצת יותר משנה, אבל תפסה מהר מאד בסצינת הפאנק/הארדקור האמריקאית. ביתר העולם בקושי שמעו עליהם. שמחתי לגלות אותם והיה לי עצוב לאבד אותם, אבל זה עבר.

Pigeon Walk – JIZZBOX – JIZZBOX – Alamut – 2009

הגענו לאחד האלבומים הכי טובים שיצאו בישראל, ואני עומדת מאחורי כל אות וכל רווח במשפט הזה. גם הלהקה הזאת התפרקה מהר מאד. מדובר בטריו ירושלמי של חברה' צעירים מאד: ג'ון – שירה, גיטרה וכתיבה, נדב- סינת'יסייזר, תופים, סמפלר, מתכות וגברי – סינת'י, תופים, מתכות, מקדחה, גיטרה, קולות. ראיתי אותם מהופעתם השנייה כמדומני, תמיד היו הפסקות ועניינים לא ברורים, אבל מה שכן היה ברור הוא שמדובר במשהו לגמרי אחר. האלבום הזה הובא לידיי גמר אחרי שהטריו התפרק, והיה סימן שאלה לגבי הופעת ההשקה, אבל היא התקיימה בסופו של דבר במרץ ירושלמי וקר. כל הקטעים באלבום הם הקלטות וידאו מהופעות חיות שעברו מאסטרינג מבריק של אורי קריסטל (כפרעליו) והאלבום יצא באלמוט (כפרעליהם) שג'יזבוקס היו בני טיפוחם. ג'ון חזר הביתה לארה"ב, גברי מתנדנד בין ברלין לארץ (כרגע הוא פה, וביחד עם נדב ותום – D9 וסיניסטר סווטה –  הוציאו אי פי בכורה לברייןסאלג). במקרה זה, אין לבכות על מה שהיה, אלא לשמוח שנשארה פנינה ייחודית שכזאת. השיר שבחרתי הוא אחד מהשניים הכי קליטים באלבום הכה יקר לליבי.

Let Me Feel – The Hara-Kee-rees – Sound of Subterrania – 2003

לסיום, גאראג'-רוקנרול מקלן, גרמניה. מרומם נפש אמיתי לעיצוב האישיות בחג הפסח.

Let me feel that you like(d) my rhythm

עד כאן. שישב לך על המצפון שעדיין לא התחלתי נקיונות לפסח (:

נהנתי מכל רגע.

חג שמח,

תמי

  "Our lives are mere flashes of light in an infinitely empty universe. In 12 years of education the most important lesson I have learned is that what we see as 'normal' living is truly a travesty of our potential. In a society Dominic Mallary - last lights_08so governed by superficiality, appearances, and petty economics, dreams are more real than anything in 'the real world'. Refuse normalcy. Beauty is everywhere, love is endless, and joy bleeds from our everyday existence. Embrace it. I love all of you, all my friends, family, and community. I am ceaselessly grateful from the bottom of my heart for everyone. The only thing I can ask of you is to stay free of materialism. Remember that every day contains a universe of potential; exhaust it. Live and love so intensely that when death comes there is nothing left for him to take. Wealth is love, music, sports, learning, family and freedom. Above all, stay gold."

Dominic Owen Mallary (1984-2008)

****

קודם כל, שיהיה ברור; השנה הנקיונות תמו שלשום כדי לפנות מקום לעריכה קלה של הטקסט הנלווה למיקסטייפ לעדי (ברמה של שגיאות כתיב ואי דיוקים מינימלים בלבד). למהדרין, מוגש גם לינק להורדה של המיקסטייפ כולו, שהרי קרוסים הם עניין שאין להקל בו.

עדי קיבלה את המיקסטייפ כחלק משרשרת מיקסטייפים – השעשוע האהוב על באי האקס "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" ז"ל לבית ynet , או בשמו הפייסבוקי:  "הפורום".

הדבר אירע בפסח לפני שש שנים. לא הכרתי את עדי ואף לא את אחותה התאומה, גלי. רצה ה"מקרה" שבשרשרת הכינו לי אמבוש סנדביצ'י בין שתי התאומות, כלומר אני מיקססתי לעדי וגלי, לי (: לא פשוט בכלל. כבכורה במהותי, למצוא את עצמי בין שתי תאומות, הכניס אותי ישר למצב טראומה-קלסטרופובי, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין (אחרי וידוא מהיר שלא אגרום נזק בלתי הפיך) בעטתי חזק. וכך נולד No Sales; Stay Gold

ברם, בפינה הסטו∙פיטינאייג'רית, אשר לכלימתי ולשמחתי גם יחד, מכננת בנבכי נשמתי עד עצם היום הזה, חשתי שזוהי תרומתי הצנועה לחיבור זוגי חדש בין עדי לליאור. לפני שנה פלוס נולד גם אדם המקסים והרי לכם מבצע של שניים באחד — הפי אנדינג וחג שמח!

תמי

מודעות פרסומת

mind on hill אלבום בכורה ל- ED

ed mind on hill

פית/קית 2007

על הבוקר: מכירים את ההרגשה הזו שמישהו מכין לכם קפה על הבוקר והוא יוצא בול כמו שאתם אוהבים? גם נהניתם, וגם לא התאמצתם. אלבום הבכורה של ED מזכיר את ההרגשה הזו של "בדיוק מה שצריך", אבל שלא כמו הקפה של הבוקר, הוא מתאים תמיד. "מיינד און היל" הוא אלבום נגיש שמתאים בכל עת ולכל מצברוח. יש בו אנרגיה, שמחה, מלנכוליה, רוגע, פראות, חופש! לכן, לא חשוב באיזה מצברוח הוא תופס אתכם, הוא בא תמיד בזמן. ולכן, הוא לא רק אלבום בכורה, הוא אלבום בכורה מנצח.

על הניצחון: היתרון ב- mind on hill איננו טמון רק בהתאמתו לכל רגע בחיים. הגדולה שלו היא ביכולת ההתחמקות שלו. אחד עשר שירים שכיף לגשת אליהם. לא מאיימים, לא נושכים, לא בועטים, אבל מתחמקים, לא מהמאזין, כי אם מהבנאליות. מתחמקים ברגע האחרון, או ברגע הראשון, או לפעמים באמצע, אבל לעולם משאירים טעם מיוחד. דוגמא בולטת היא השיר השלישי, Familiar , שבאופן סימבולי נשמע כל כך מוכר, כזה שכבר שמענו בהמון תחנות בעבר. אבל, בדקה ומשהו האחרונות פתאום נכנס לו משב רוח ממקום אחר, מדוסטרש בעדינות, מהורהר ומוכתם בפז פסיכדלי קטן, שובר ת'כיוון המיינסטרימי משהו שבו השיר יכול היה להיתקע. דוגמא נוספת היא השיר שלפניו, בו הריקוד עם סינדרלה עלול היה להיות חסר חן לחלוטין, אולם הוא מקושט בצעדים מחרמנים במיוחד של חריקות דיסהרמוניות בגיטרה. באופן דומה, כל השירים מתובלים בהפתעות ויוצרים תערובות ערבות לחיך.

על המובילים: שניים, לטעמי, מנהיגים את הניצחון: שיר הנושא, ו- Yellow Mellow . Mind on Hill מתחיל בשירה נשית נעימה, אז מה.. אז ככה: הוא לא נשאר שם, תמר אפק משתחררת עם המילים ועם המנגינה ועם דייויד בלאו, ועולה ויורדת בקצב משתנה, בעליות ובמורדות של השיר המיוחד הזה. Mellow Yellow הוא השיר האהוב עלי, כי הוא שובר חזק הצידה מהכותרת כבר על הצלילים הראשונים, כי הוא הכי מחרמן, כי איפשר להתנגד לו. כיוון שהוא הולך עד הסוף ללא מעצורים, והנהג לוחץ עוד ועוד על הגאז בנגינת גיטרה מתמסרת עד כלות ובשירה מצליפה כמו סטירה.

על המילים: תפשיטו את השירים. תגלו אותם לבד. לא נותנים לכם בקלות. שם המשחק הוא מסתוריות, ו- ED מעדיפים לשמור את הקלפים ביד שלהם עד שתחטפו אותם בעצמכם. חשפנות תקבלו במועדון אחר. אבל תציצו שנייה מעל הראש של היריב ואני מסמנת לכם שני טיזרים. You believe me when I lie / I can trust you not to die" ". If I could break this silence, break your hope, just like I wanted it" ". תחליטו לבד איזה שורה שייכת לאיזה "מוביל". מה יש, גמני רוצה לשחק במחבואים.

על המנצחים: גיטרות ושירה – דייויד בלאו ותמר אפק. בס – יונתן בירנבאום. תופים – גיא שכטר. תופים – גיא שכטר! (:  יוצרים רוק עם נגיעות קלות בנויז גיטרות. הם כותבים ביחד, ואפילו שיתפו בכתיבת ארבעה מהשירים את חברת הלהקה לשעבר, זואי פולנסקי ( קטמין; אקס-ליון טיימר). האי פי הראשון, "Demos" , יצא לפני שנתיים. באותה תקופה ראיתי אותם בהופעה, והם נראו מבטיחים. אז עכשיו הם מקיימים עם אלבום בכורה, שמעיד על להקה בשלה לרוץ קדימה ולהגיע רחוק.

ed band pic

תנו דעתכם לגבעת הבכורה של ED , עם יד על הלב, תמצאו שם אלבום בכורה מנצח.

פורסם לראשונה באתר אינדי, אוגוסט 2007.

*******

השיטה: ב"אינדי" היינו כותבים ומפרסמים את מה שקרוב ללבנו, אבל מדי פעם קבלנו  מטלות מהעורכים, בעיקר מטלות שקשורות בלייבל "פתקית". את מיינד און היל של אד קיבלתי יען כי נהניתי מאחת ההופעות שלהם ב"הייניקן הבימה" (זוכרים שהיה דבר כזה?), ורצתי לספר לחבר'ה. זה קרה כשנה או שנתיים לפני צאת האלבום, כאשר זואי פולנסקי עוד הייתה חלק מהלהקה.

הסיבה: לדייויד בלאו ולהקתו החדשה Dia Malo יש אלבום חדש בשם Stillness , שממש כדאי להאזין לו, ואף לרכוש.

שיהיה בהנאה,

תמי

 

Selling out with…The Astroglides

 (Sshaking records _ 2006)astroglides_sellingout-cover (1)

כשפוגשים את האחד הנכון אין צורך להשוות אותו לעשרות אחרים כדי להבין את זה לעומק. לאחר האזנות ספורות בלבד ל- Selling Out with the Astroglides היה לי ברור שזהו האלבום הטוב ביותר שהופק בישראל בשנה החולפת. אלבומם הרביעי של האסטרוגליידס מושלם מכל בחינה שהיא – תוכן, הפקה ועיצוב העטיפה, ולכן הוא אלבום השנה שלי.

 Selling Out with the Astroglides הוא הילד השני של הלייבל החדש SSaking Recordss ,  והילד הזה יצא לאוויר העולם בשל, בטוח בעצמו ובעל אמירה ברורה ומקורית. חברי הלהקה, ליאור צבילינג (טרמין, כלי הקשה וקולות), בארון ג'יי (גיטרה חשמלית, באגלמה,באס חליל וכלי הקשה), עידן גונזאלס איזמירלי (תופים), קבן (באס וגיטרה חשמלית) ורועי נאדל (גיטרה חשמלית, באגלמה, גיטרה קלאסית וכלי הקשה), תרמו הרבה מעבר ליצירה, נגינה ועיבודים במהלך הלידה. כמו כן, הם הזמינו אורחים לחדר הלידה, אשר מהם אציין את ליאור רון האמון על החצוצרה המטמטמת ב- Shylock Shake , שהוא גם הקטע האהוב עלי ביותר. ובלתי אפשרי לפסוח על מעצב העטיפה, גיא רסקין, הלא הוא גרייפר מיודענו, האחראי על הצורה החיצונית של היצירה המושלמת.

לא הבל היופי כשהוא הראי של האופי. בטוח בעצמו ובעל אמירה ברורה ומקורית, כבר אמרתי. ראשית, האסטרוגליידס הם להקת הסרף היחידה בארץ. שנית, הסרף, ז'אנר אינסטרומנטאלי ביסודו, איננו נפוץ כלל ועיקר בעולם כולו. בנוסף לכך, האסטרוגליידס נתנו לו גוון מיוחד משלהם בהעניקם לו את אופיו הייחודי – Surf Core . אם כן, באלבום הסרף-קור הנוכחי ארבעה-עשר קטעים מקוריים וקאוור אחד בשם Guitar Cha-Cha , במקור של Link Wray.

 סרף הוא ז'אנר הנושק גם למטאל. באלבום הזה, ניתן לזהות את המגע יותר מכל ב- Istenem Drago – מטאל זה אוניברסאלי, לא ככה?

ל"ישטאנם דראגו" יש גם מוטיב יהודי חסידי אשר מגיח גם בDouble Donga וב- Settler Go Go . באחרון, קיימות גם נגיעות מזרחיות שמצויות בקטעים נוספים כגון Abdul Hamid הקצרצר וב- Turkish Delight . אז מה יותר ישראלי מזה?

האלבום יודע לבדר – Electro Shylock – ולמשוך לכיוון הקולנועי, ראה, Double Donga , Shyloc Shake ובעיקר Thunder! Lightning! . קולנוע ובידור זה תרבות? ולבסוף, Selling Out with the Astroglides טעון באירוטיקה נדירה – חמימה ואוהבת. אז מה יותר אנושי מזה?

מדובר בעולם ומלואו – אוניברסאלי, ישראלי, תרבותי ואנושי.

ובנימה אישית, הוא לא רק פיתה אותי, הוא חיבק אותי בחום והותיר אותי בתחושה של אהבה, כבוד והערכה רבה.

פורסם לראשונה בספטמבר 2006

 

 

****************************************************************

הערות: זה האלבום השני עליו כתבתי לאתר אינדי לסיכום שנת תשס"ו, והבטחתי שיועלה כאן "בקרוב". כמו כן, הסיכום המקורי לא כלל את הקליפ החביב שעלה ליוטיוב כמה שנים לאחר מכן.

 זכרונות: מאד התרגשתי לכתוב על האלבום הזה, פעימות לב מואצות, הרבה מחיקות וכו'. הרגשתי גם סוג של שליחות, היה לי חשוב ששייקינג רקורדז תצליח. את האסטרוגליידס ראיתי פעמיים או שלוש, זכורות לי במיוחד שתי הופעות. האחת בגדה השמאלית והשנייה בטכניון, במועדון סטודנטים או משו כזה. הזוי.

 עובדה: בזמנו, קניתי שלושה עותקים. אחד בשבילי, אחד שטס לאדינבורו עם מזומנים לתשלום הATP של אותה שנה, ואחד שקניתי אחרי שחזרתי משם, לבחורה המקסימה שאירחה אותי בלונדון. העותק האחרון, מעולם לא נשלח, לא זוכרת למה, והוא עדיין מחכה לאחת או לאחד הראויים.

 צפי: סיכום השנה שלי יעלה, קרוב לודאי, באיחור (עניין שבשגרה). עד אז, בכוונתי להעלות את הסיכום שלי לשנת 2009 הזכורה לטובה. הסיכום יעלה בשלוש פעימות(: כפי שפורסם במקור.

שבת מושלגת,

 תמי

 

פיקה/קין – Dance by Inspiration

דאנס ביי אנספיריישן

הוא הושיט לי יד ואמר לי: "בואי, אל תפחדי, אני אראה לך עולם חדש". פחדתי, אבל הפקדתי את חששותיי במקום בטוח, השאלתי לו את אוזניי, התמסרתי כולי קשב וגיליתי את עולם הנויז. לכן, אתם קוראים על dance by inspiration של פיקה/קין.

 dance by inspiration הוא ה- EP האחרון בסדרה של חמישה שיצאו אחת לחודש השנה. כמו רוב קודמיו, מת בבית המוזיקה, 02 , מחווה לרוזה 1# ומחווה לרוזה 2# הוא הוקלט תוך כדי אלתורים בהופעה חיה.

 פיקה /קין הם צמד ירושלמי שמופיע בעיקר בבירה (ולאחרונה גם בעיר החטאים). פיקה – שכי פירו – מקליט מכונות במפעל בו הוא עובד ומצייר בזמנו החופשי (ראו רישום על גבי העטיפה). קין – ליאור אשכנזי – מקליט מתכות ובטון ומעוות אותן. במקצועו, הוא גרפיקאי דפוס ואחראי על הצד הגראפי  של העטיפה. המוזיקה שלהם נובעת מהתסכול שהם חיים סביבם, היא העניין, הלב והנשמה, אך לא העיסוק המרכזי בחיים. לאחרונה, הצטרף לצמד גם אורי קריסטל שמוסיף בס מעוות במחשב, אך הוא לא היה שותף לחמשת האיפיז שהזכרתי. כיום, הם מופיעים כשלישייה תחת שמות שונים, אולם פיקה/קין עדיין מופיעים לבדם.

 dance by inspiration הוא טראק אחד בן ארבעים דקות לערך של אינדאסטריאל-נויז עם כיוונים אמביאנטים. פעולת המכונות, הצלילים המעוותים, הרעשים הרישרושים, הציקצוקים האלקטרונים, הצלילים האמביאנטים ומעט סימפולים הכוללים דיבור בהופעה מול קהל לקראת סוף האלבום יוצרים אווירה אפלולית אך לא מאיימת. הם מרפדים למאזין קן אוהב ובטוח תוך שימוש בחומרים מנוכרים. המסע ללב האפילה נעשה תוך כדי חזרה והתפתחות של צלילים שונים, הכל חוזר על עצמו אבל תמיד מעט שונה, כמו בחיים, אבל יותר דומה לקסם.

 אושר לא מצאתי בדאנס ביי אינספיריישן, גם לא חיפשתי. אבל מצאתי הרבה רוך ועונג ובעיקר, את היכולת להפיח חיים בדומם – קסם.

 avha

פורסם לראשונה בספטמבר 2006

 *********************************

 חוקי המשחק (בלי נדר):

כל פוסט מן העבר ילווה בהערות מזמן הווה, ככה בשביל הפרספקטיבה והעניין.

 עובדות:

*  זאת הרשימה הראשונה שכתבתי ל"אינדי" והיא נכתבה לרגל סיכום השנה העברית המסורתי של האתר.

*  לצידה כתבתי על אלבום נוסף (בקרוב).

 תובנות:

כשחוזרת וקוראת, אני מבינה, עד כמה הם  לא היו מוכרים מחוץ לירושלים פלוס מספר צדיקים. היום, זה נראה מוזר (לגבי חוג היעד המצומצם ממילא).

מאחורי הקלעים:

את ליאור, שכי ודאנס ביי אינספיריישן פגשתי לראשונה ב"אוגנדה" לרגל הקרנת סרט הופעה של מיניסטרי, שארגן רני זגר (סרט הופעה של מיניסטרי; פעם עוד הייתי נוסעת עד ירושלים בשביל לצפות בסרט ב"אוגנדה", מי היה מאמין). היינו שישה. בתום האירוע, שכי שתל לידי את האיפי. אמרתי שאאזין לו לפני השינה, והוא הזדעק וביקש שזה יקרה בהכרה מלאה. הבטחתי וקיימתי. מאז, אני בפנים. אסירה, ותודה. Dance by Inspiration היה המפתח, ואין דרך חזרה. משום, שמי שמגלה את עולם הנויז, משנה את אופן ההאזנה שלו למוזיקה, ובעצם, לחיים בכלל. עושר ואושר.

 תמי