Anticipating Jucifer – Teen Marie Qeen Antoinette

Jucifer - L'Autrichienne

Imagine you live in parallel worlds like in Haruki Murakami's books or Twin Peaks. No, Murakami is more like it. Even better is the way Dudik once told me that while covering CCR's "Have You Ever Seen the Rain", he would hear them singing in his mind. Yeah, that would accurately describe my transcendental experience nine years ago.

In 2008, I would go to school, enter classes, teach whatever, answer students' questions, and participate in teacher meetings while actually living another space, another era, hearing other voices, echoing sounds and lyrics of Jucifer's L'Autrichienne. I was living my routine while simultaneously hearing the whole album in my mind.

"Picture this, a day in December?" ha..ha.. Can you? I can't. Not today. While at work, I'm totally focused, but back then, in 2008, for several months, I was living the French Revolution uniquely through this double album. Even though I wouldn't call L'Autrichienne my favorite Jucifer (they are "all, my sons") it is certainly the one which has left the greatest impact on me as a listener, a music freak, a Jucifer's fan. 

It encouraged me to read three books about this bloodstained era, which was kind of a miracle, as I usually avoid reading history books, and it was my least favorite school subject, second only to Biology. And, the famous and overwhelming Stefan Zweig's biography – Marie Antoinette (the first addition added a colon followed by "A Portrait of an Average Woman").  Needless to say, that I didn't understand  the French Revolution any better than I had before. But, I got that much – there will always exist an oppressor who will excuse his atrocious deeds with all kinds of ideals, and use them for his own purposes. And, as for the Austrian, I found that even a teenage girl, who was doomed, due to her title and dynasty, to be one of the most defeated royals, can, eventually, become the queen she was expected to be; but at a great price.

marie - BeFunky Collage (640x485)

Teenagers have been part of my adult life ever since I became a teacher. Two of my students who have always come to my mind in relation to L'Autrichienne are Chen and Galia. The first, a natural born writer who has not yet justified the title I gave her many years ago, has once told me that in order to write about someone who's very close to you,  a certain amount of alienation should be summoned. The second, would sit in my classes at the time of the release of the album, with glazed eyes and wandering mind, just like her teacher, only she wouldn't know. As a natural born musician (who is doing so well as one) she was always on the strongest drug ever – music, and could never achieve in English according to her true abilities. We understood each other very well. I would like to dedicate this rough draft of a post to the both of them.

Finally, I would like to challenge myself and choose one song of this adventure called L'Autricienne, and even though it feels almost like a torture, I'm choosing Window, for its accuracy and its moving twist, which changes everything, her singing his drumming my weather, everything at all. "I'm Done!"

מודעות פרסומת

מצפה לג'וסיפר – כאן, שם ובכל מקום

להלן אוסף השרבוטים שלי על ג'וסיפר, או לפחות של אלה שהצלחתי למצוא במעמקי המחשב:

שלושת אלבומי השנה:

Jucifer – If Thine Enemy Hunger – הפך את הקערה על פיה ושם את הצמד הנפלא הזה במקום הראשון של אהבותיי.

Battle of Mice – A Day of Nights – מסע אפל ומרגש שאליו אני מצטרפת בנעלי בית.

Made Out of Babies – Coward – מלא עוצמה והולך צעד קדימה מאז Trophy של שנה שעברה.

כמובן, שהדבר הבולט בבחירה המשולשת שלי, בה אין לי העדפה של אלבום זה על פני האחר, היא הקול הנשי בקדמת הבמה – קול חזק, ברור, קורע, חודר, ואותי, גם מרפא.

Battle of Mice – סופר גרופ שמאחדת דמויות ממקומות טובים. ג'וש גרהם מרד ספארוואס, ג'ולי כריסמס ממייד אאוט אוף בייביז, טוני מיימון מבוק אוף נוטס ופרה אובו, ג'ואל המילטון מבוק אוף נוטס. נקרא לזה דום מרחף וצולל.

Made Out of Babies – אחד הבייביז של נרו ריקורדינגז. רביעייה ניו-יורקית שהתפרצה אל חיי לפני שנה בסערה אדירה. ברנדן טובין (גיטרה), קופר (באס), מת'יו אגנס (תופים) וג'ולי כריסמס האגדית בשירה. הם עושים את זה חזק מאד.

Jucifer – צמד שהפך עבורי למשפחה. אמבר ולנטיין בגיטרה ובן זוגה לחיים אד ליבנגוד בתופים שלקחו אותי צעד אחד קדימה בחיים. הם מנגנים, הם לוחמים על מה שהם מאמינים בו, הם רואים ומתייחסים לסביבה ומסתכלים עמוק פנימה. הם נתנו לי זווית ראייה חדשה על המושג "יחד".

Coward – נפתח בשאגת קרב אימתנית שמתנפלת על השומע ולא נותנת לו לברוח לשומקום. אלבום מרתק במובן שהוא מקפיא בי כל יכולת תזוזה. הוא בשל יותר מאלבומם הקודם, בוגר יותר. אחד הקטעים שאני הכי אוהבת בו הוא Out שבעצם מייצג את התהליך כולו. למעשה, זה היה קטע הסיום הקצרצר באלבומם Trophy שאותו הם המשיכו ופיתחו באלבום הזה. We sing and scream it seems our dreams are pools of string and pigs with wings .

If Thine Enemy Hunger – מה לא אמרתי עליו… שאני אוהבת את האקלקטיות שלו, את מגוון האפשרויות שהוא פותח על כל מה שג'וסיפר הם בשבילי. and razor blades.

A Day of Nights – אלבום כל כך הומוגני עד שנראה שהוא בעצם שיר אחד ארוך בגוונים שונים. זה בהחלט לא הופך אותו למשעמם! הוא מסביר במתינות, בעוצמה מכבידה, הוא כמו מסכה לראיית לילה (יש משהו כזה, נכון?). הוא מסע אישי שלי. וקצת מהמילים תטעמו בקינוח.

[קטע קצר מתוך סיכום השנה 2006 ]

Jucifer – צמד שכבש אותי מהר, חזק ובאופן טוטאלי. הקשר שלי לג'וסיפר מרגיש לי מעבר למוזיקה. את היצירה שלהם רכשתי תוך מספר שבועות ללא כל היסוס וכן, ללא כל חרטה. ג'וסיפר הם עולם ומלואו. הם שני כלים ששווים להקה, הם קשר עמוק, הם התבוננות יסודית פנימה ללא כחל וסרק והם מעורבים פוליטית (כלומר, ערים לסביבה ולחברה בה הם חיים). ד'ה לאמ (אי פי) הוא המועדף עליי, אבל אין משהו שלהם שאני לא מחוברת אליו הכי עמוק שאפשר.

[תגובה שרשמתי לשרון רז שאיתגר אותנו בפורום במרץ 2007. לא בדיוק זוכרת מה היה האתגר, אבל עולם ומלואו זה הם. איך שהיא יכולה ה……….כל!]

Jucifer – The Lambs

החיתוך הכי כואב. הבחירה הכי קשה, אבל הכי נכונה לי. באי פי הזה יש את כל מה שג'וסיפר בשבילי. התופים החודרים-רצח שלו. הדיסטורשן העמוק שלה וקולה על כל גווניו. היחד הכי חזק שלהם. הצבעים השונים של יצירתם. העטיפה, ובעיקר הפנימית. Gunsick הנפלא של הסוף. והקטע השלישי, שהוא אחד השירים האהובים עליי בכלל – מה שאפשר לעשות בכמה צלילים של פסנתר וקול חשוף עד קצה גבול היכולת – להאזין ולבכות.

[מתוך "אחד מי יודע" משחק לפסח בפורום וואיינט, שעכשיו כבר מותר לגלות, הייתה הצעה של משה לוי, הלא הוא סוניקלוי האחד והיחיד. הרעיון היה לבחור 13 אלבומים במקרה של "יציאת מצריים". וזה קרה באפריל 2007]

Jucifer – L'autrichienne

מנקודת מבט ברורה לחלוטין, נכנסו הצמד במהפכה הצרפתית. נכנסו לעומק, התפרשו לרוחב. יצא גדול מידיי עבור רבים. לא עבורי. האלבום שהכי היפנט אותי השנה. הלכתי שבועות מבלי לחיות את ההווה. אמבר ולנטיין נותנת פה את כל מה שיש לה, ואד ליבנגוד מביא פה כמה קטעים שמרטיטים את כל הנימים. יכולה לדבר עליו שעות, אבל זהו לבינתים.

[פורסם לראשונה בפורום הארדקור בניהולו של נרוויריבר, אקא ערן בן דוד שהכיר לי את הצמד. נדמה לי שזה היה לסיכום השנה. והשנה המדוברת היתה 2008 ]

ועל האוסטרית כתבתי גם לעדי גונן במיקסטייפ שהכנתי לה שלוש שנים מאוחר יותר, ופרסמתי במלואו גם כאן:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים שכביכול הועברו ממקום למקום, וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

ולבסוף, מתוך פסקול מסע, שפורסם כאן באוקטובר 2015 , אחרי שחזרתי מאחד מהמסעות לפולין יחד עם כיתתי דאז:

Jucifer – District of Dystopia [Nomadic Fortress 2014]

החבר השלישי שמציל אותי כשאני כבר ממש מותשת פיזית ונפשית. הלהקה/צמד הכי קרוב ללבי. אמבר וולנטיין ואדגר ליבנגוד. צמד על הבמה וזוג בחיים. חיים רוב ימות השנה ב- אר וי, ושם גם הקליטו את האלבום הזה, שהוא האלבום הכי גולמי שלהם. הוא יצא ממש בסוף השנה שעברה, ובהתחלה, עם כל האהבה שלי אליהם, לא הערכתי כראוי, עד כמה הוא יחדור לנשמתי. אבל מלוכלך ומכוער כמו התכנים בהם הוא עוסק, נצמד אלי ולא הרפה עד שהרגיע בי כל יום מערער בשנה שחלפה. אפשר וכדאי לקרוא את הראיון עם אמבר וולנטיין, שכבר כמה שנים טובות, מקדימה אַיָלָה לשמה.

 

מצפה לג'וסיפר – מזותאהבה

I'm only seventeen and I don't know why!

 הו ג'וסיפר – יש לי אהבה חדשה

הם נחתו עלי בבת אחת. הם הזיזו הצידה את (A) Senile Animal של אהוביי הנצחיים. הם לפתו אותי בגרון בפראות, בעדינות, בכבדות, ברכות ונתקעו שם בצורה של מילים קטועות, חסרות פשר, ולא נכתבו החוצה. ואז הבהבו השורות הפותחות מתוך שיר של יונה וולך "תן למילים לעשות בך/ תן להם הייה חופשי" ונתתי להם בשכיבה: קולינג אול קארז און ד'ה ווגאס סטריפ, ד'ה לאמז, איי ניים יו דיסטרוייר, וור בירד, איף ד'יינ אנמי האנגר, ובעמידה:

Calling All Cars on the Vegas Strip

The Lambs

I Name You Destroyer

War Bird

If Thine Enemy Hunger

ארבעה בדרך אלי. אחד כבר כאן :

If Thine Enemy Hunger – 2006 – יצא בתחילת ספטמבר.

Antietam

everyone but me is sick

can't breathe here the air's too thick

i can't stand but i can't drop

can't save a man but i can't stop

there's not enough of us

to ever stem this tide

the agony and filth

is more that i can hide

i mustn't speak of failure

but it's filling my head

and there's not enough beds

for these stinking dead

i can't stay

i can't stop

can't save a man but i can't drop

amputate and i pray

always more casualties on the way

i can't stop

i can't cry

i'm only seventeen and i don't know why

why? why? why?

do what i can but they die anyway

the rebels give us more

every night and day

a woman serves her country

by being a nurse

i'm an angel bathed in blood

and it's a god damned curse

cauterize the wounds

and lay 'em up in a cot

the biggest men are laid to waste

with one lead shot

please mister lincoln

call this war to an end!

general lee's getting closer

and we have no more men

and i can't stay

why? why? why?

זהו השיר הפותח באלבום. לא, לא ראשון, הוא חמישי, אבל הוא הפותח, פותח את האונות, קודם ימין, אח"כ שמאל, פותח את התודעה למה שקורה כשאין אבחנה ברורה בין הווה ועבר, כשבאמת נשארים במובן מסויים בני שבע-עשרה מבחינת גישה והגשה ובכל זאת לא מוותרים על הבגרות המפוקחת והחודרת. אנטיאטם מוגש בפראות פאנקיסטית, הוא מורד אך הוא מעלה תובנות בוגרות על המציאות הפוליטית. כך ג'וסיפר מחוברים עמוק פנימה, עמוק ביניהם אך לא מנותקים מהסביבה ובעיקר מהאדמה. רוח וגשמיות בסיסית, אלה ג'וסיפר.

דבש ניגר כ… לבה, זפת. בכבדות מרתקת לעתים מאיימת. דיסטורשנדרון. אמבר ולנטיין בגיטרה ובן זוגה אדגר ליבנגוד בתופים, לפי הסדר הזה, כך חשבתי במפגש הראשון, היום יודעת שגם בסדר ההפוך הוא בתופים היא בגיטרה, הם מאד ביחד. בכבדות וברכות. בשיר הראשון, She Tides the Deep , בשיר השני, Centralia , בשיר השביעי, Four Sons כמה ביחד, החספוס של הגיטרה והרוך בקולה התופים שלו משתחלים, משתהים, מאיצים, מגבירים לפסגה עם קולה העדין. ובאותו עניין (איזה עניין?), השיר האחד-עשר, Ludlow , גם הוא כמו אהבה, אבל מעוותת, האהבה שלי באלבום, לוקח את הפסגה עוד יותר גבוה:

Ludlow

i leave it all to you

part and parcel

with your chapel house

and robes of chinese silk

and your dancing boy

and marble eyes

can lantern jaw and cotton teeth and copper

hair i leave it all to you

leave it all

to you

with your ledger and your whisky breath

and cans of english tea

and your forgein girls

and bag of tricks

and pretty words

and honey lies

and butter skin

I leave it all to your sin

i leave it all to you

sealed and delivered

signed with deep regret

i leave it at your door

four your sunday maid

and bleary eyes

and shaking hand

and leaden veins

and brittle mind

oh you will you will learn

the flavor of revenge!

you will need those pennies

on your eyes to pay the piper

in his fine straw hat

and razor blades

בעדינות פראית. חורקת כהוגן. The Plastic Museum שתפס אותי ראשון, ולא שחרר אותי (אפשר להאזין בלינק) – and I fail and I fail and I fail and i…"" . בעדינות פותחת הגיטרה גם את הכובד של Centralia , בעדינות היא שרה "I find a hatchet / I can't move the ax" בשיר השלישי מהסוף "In a Family Way ". בשמחה הם חוגגים את העשירי Luchumos , בשמחה ובספרדית. יש עוד כמה שמחות, למשל, השלישי Lucky ones burn , שמתאפיין בטקסט דיסונאנסי לחלוטין למוזיקה, או התשיעי, Backslider , שנגמר באופן בת' גיבונסי מוחלט ומלנכולי להפליא – " and I fell / long way down / night is coming on / and I'm alone again." בעדינות מלטפת והרמוניתMy Benefactor, השישי, לא יפספס אף מאזין. בעדינות וברכות כמו גלים בים כמו גלים באהבה נפרד האלבום עם:

Led

call it a day

nothing to say

maybe it's easy that way

i don't know you never did

i don't know, let it go

nothing to say

but it's okay

maybe you want it this way

haven't you led me

long enough

to throw me a bone

haven't you bled me long enough

to live on your own

send me away

'cause i wouldn't stay

never lived here anyway

haven't you led me

long enough

to throw me a bone

haven't you bled me

long enough

to live on your own

 

ואני חשבתי ש

If thine enemy is hunger

Be happy

For your enemy is not

Despair

פורסם לראשונה בפורום מוזיקה אלטרנטיבית של YNET דצמבר 2006, מעט לפני סיכומי השנה. 

SUTCLIFFE JUGEND – DO KNOW THIS

I'm in no mood for poetic lines, nor do I have the time, but I do feel the urge to say out loud that no one has come close this year to Sutcliffe Jugend in terms of quantity equals quality.

Three album released via three different labels.

Offal [Cold Spring]

"This is really happening / This is happening right now / And this is how it feels / And know this / Know this / You will never know me / Understand / Listen […]"

HOWL

"From the centre of my skull / From the hollow inside my broken ribs / From the dirty blood pumping inside my veins / From the skin I cut open to let you inside me / Let you inside me / Let you inside me / You slice up reality into moral opposites / Come to terms with the harsh reality / A sexless liberal / Intellectual elitist art fag / Embracing a slither of convenient life / Now show me / A life without / For fucking what / So that I can scream / So that I can feel / To imagine a life / To vent a frustration / At my fucking failure / To suck in the air / The air you vomit / You shit / You shit / Slice […]"

SLICE

The Muse [Death Continues]

Are you ready to explore the limits of your grief? Take a ride with this lament, and cleanse the pain within your veins.


<p><a href="https://vimeo.com/155978498">SUTCLIFFE JUGEND :: Upon Her Passing [Official Video]</a> from <a href="https://vimeo.com/fsquaredmediamtl">F Squared Media</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

Masks [Old Europa Café]

Tear them apart, I dare you tear them apart, your masks, and wear some others to please, to please only.

I had the great pleasure to see them in Berlin last May. Now, I've been to quite a few noise events before, but never had I seen such an enthusiasm among the crowd, as if we were in a rock concert ha.. ha..

If you want to feel it too, and you do, believe me, you do! Go to London in February (click on photo) & buy their next album "Shame" (or pre-order it here)

14671350_325529074484374_404918324180364758_n

Thank you Kevin Tomkins and Paul Taylor for howling out loud your truth.

10847854_10152527026998461_8814051149171849411_n

photo by Karolina Urbaniak

I would also like to thank Uri Shaham (Topheth Prophet) for introducing SJ to me quite a while ago, and to Stefan Hanser (Anemone Tube ; The Epicurean) for making dreams come true.

I wish you a very Happy 2017!

Who knows? Perhaps it will show you that true light may very well shine brighter in your darkest self-core.

Tami

TwoThousandFourteen – In Memory Of

Keeping my promise.

Top three:

Last Dominion Lost – Towers of Silence [The Epicurean/Silken Tofu]

Irresistible from first to last note. Pierces and whirls and freezes every single cell in your body. Hypnotizes you, listener, to meet your own life and death in just forty-two minutes, knocking heavily on your own gates of towers of silence. No, you don't. You wish not to open those doors to welcome eternal hail and fire, but you simply || have || no || choice.  So, let go, and welcome the inevitable surrender to the best album of the year 2014.

Further details and reading:

The Epicurean Bandcamp

Noise Receptor

Compulsion

 

Krank/The Grimsell Path – Verdant Hum [The Epicurean]

Home. Krank was home the moment I opened its door, and there, I met John Murphy for the very first time, stretching leisurely on my cloudy soul. See, I wasn't aware of his glorious, ha ha, past. I began exploring only after I'd realized he was drumming for LDL above, which I was hoping to see one day, and I did, last May, but alas, he was no longer.  As for The Grimsell Path, well it was its backyard alright; for me, that is. Grassy, beautiful, swings n' stuff, but at the back.

Verdant Hum is the only cassette I've ever purchased; unintentionally, and yet. Cassettes are the most wretched of formats. A mistake? I don't think so. True love cannot fail to err.

Shellac – Dude Incredible [Touch and Go]

Listening to Shellac feels like hiking in an arid desert, totally exposed, nowhere to hide, and Dude Incredible is no exception. It uses the same Shellac barren sound to research, contemplate, take notes and comment on society focusing on the individual/s. It projects the conclusions on a closed window, so you cannot avoid looking through, while seeing your own reflection. Nerves stripped, it makes my intellect feel, while denying my heart the singing it usually seeks. The usual Shellac treatment.

In case you prefer concrete to clouds – Steve Albini Breaks Down Shellac's 'Dude Incredible' Track by Track

Best friends:

Best friends are those albums that welcome me home and help me leave all the dull and/or wrong behind me.

Cadaver Eyes – Class Mammal [Heart & Crossbone]

Class mammal was my cruelly soothing mirror. Screaming & scratching, drumming & vibrating, it said Speciesism no more. Conquerors of other-self-destruction, be gone. And I, in two-thousand-fourteen, heard the sweetest lullaby of dawn. I still do.

Jucifer – District Of Dystopia [Nomadic Fortress]

Raw and fierce is the roar. Submit. Glowing and sparkling are the beats of life-core. Rejoice. The queen and king have totally disposed of the red carpet, marble floor and chandeliers, to dance you for real, once and for all. Raw is the glamor and glowing its fangs.

The Original parade as revealed on December 30, 2014 on FB:

befunky-collage

Overlooked in real time, but should definitely have been included in my best of twenty fourteen:

Brighter Death Now – With Promises of Death [Tesco Germany]

Hank Wood and the Hammerheads – Stay Home [Toxic State]

Häxxan – Häxxan [Heroic Leisure]

Ausmuteants  Order of Operation [Goner]

The Body – I Shall Die Here [Rvng Intl.]

Khost – Copper Lock Hell [Cold Spring]

Useless Eaters – Bleeding Moon [Castle Face]

In memory of

john-murphy-3-karolina-urbaniak

John Murphy 1959-2015

Photo by Karolina Urbaniak

For further reading, buy Noise Receptor issue no. 4 (I bought mine at Tesco Germany), and/or purchse "All My Sins Rememberd…" from The Epicurean.

mind on hill אלבום בכורה ל- ED

ed mind on hill

פית/קית 2007

על הבוקר: מכירים את ההרגשה הזו שמישהו מכין לכם קפה על הבוקר והוא יוצא בול כמו שאתם אוהבים? גם נהניתם, וגם לא התאמצתם. אלבום הבכורה של ED מזכיר את ההרגשה הזו של "בדיוק מה שצריך", אבל שלא כמו הקפה של הבוקר, הוא מתאים תמיד. "מיינד און היל" הוא אלבום נגיש שמתאים בכל עת ולכל מצברוח. יש בו אנרגיה, שמחה, מלנכוליה, רוגע, פראות, חופש! לכן, לא חשוב באיזה מצברוח הוא תופס אתכם, הוא בא תמיד בזמן. ולכן, הוא לא רק אלבום בכורה, הוא אלבום בכורה מנצח.

על הניצחון: היתרון ב- mind on hill איננו טמון רק בהתאמתו לכל רגע בחיים. הגדולה שלו היא ביכולת ההתחמקות שלו. אחד עשר שירים שכיף לגשת אליהם. לא מאיימים, לא נושכים, לא בועטים, אבל מתחמקים, לא מהמאזין, כי אם מהבנאליות. מתחמקים ברגע האחרון, או ברגע הראשון, או לפעמים באמצע, אבל לעולם משאירים טעם מיוחד. דוגמא בולטת היא השיר השלישי, Familiar , שבאופן סימבולי נשמע כל כך מוכר, כזה שכבר שמענו בהמון תחנות בעבר. אבל, בדקה ומשהו האחרונות פתאום נכנס לו משב רוח ממקום אחר, מדוסטרש בעדינות, מהורהר ומוכתם בפז פסיכדלי קטן, שובר ת'כיוון המיינסטרימי משהו שבו השיר יכול היה להיתקע. דוגמא נוספת היא השיר שלפניו, בו הריקוד עם סינדרלה עלול היה להיות חסר חן לחלוטין, אולם הוא מקושט בצעדים מחרמנים במיוחד של חריקות דיסהרמוניות בגיטרה. באופן דומה, כל השירים מתובלים בהפתעות ויוצרים תערובות ערבות לחיך.

על המובילים: שניים, לטעמי, מנהיגים את הניצחון: שיר הנושא, ו- Yellow Mellow . Mind on Hill מתחיל בשירה נשית נעימה, אז מה.. אז ככה: הוא לא נשאר שם, תמר אפק משתחררת עם המילים ועם המנגינה ועם דייויד בלאו, ועולה ויורדת בקצב משתנה, בעליות ובמורדות של השיר המיוחד הזה. Mellow Yellow הוא השיר האהוב עלי, כי הוא שובר חזק הצידה מהכותרת כבר על הצלילים הראשונים, כי הוא הכי מחרמן, כי איפשר להתנגד לו. כיוון שהוא הולך עד הסוף ללא מעצורים, והנהג לוחץ עוד ועוד על הגאז בנגינת גיטרה מתמסרת עד כלות ובשירה מצליפה כמו סטירה.

על המילים: תפשיטו את השירים. תגלו אותם לבד. לא נותנים לכם בקלות. שם המשחק הוא מסתוריות, ו- ED מעדיפים לשמור את הקלפים ביד שלהם עד שתחטפו אותם בעצמכם. חשפנות תקבלו במועדון אחר. אבל תציצו שנייה מעל הראש של היריב ואני מסמנת לכם שני טיזרים. You believe me when I lie / I can trust you not to die" ". If I could break this silence, break your hope, just like I wanted it" ". תחליטו לבד איזה שורה שייכת לאיזה "מוביל". מה יש, גמני רוצה לשחק במחבואים.

על המנצחים: גיטרות ושירה – דייויד בלאו ותמר אפק. בס – יונתן בירנבאום. תופים – גיא שכטר. תופים – גיא שכטר! (:  יוצרים רוק עם נגיעות קלות בנויז גיטרות. הם כותבים ביחד, ואפילו שיתפו בכתיבת ארבעה מהשירים את חברת הלהקה לשעבר, זואי פולנסקי ( קטמין; אקס-ליון טיימר). האי פי הראשון, "Demos" , יצא לפני שנתיים. באותה תקופה ראיתי אותם בהופעה, והם נראו מבטיחים. אז עכשיו הם מקיימים עם אלבום בכורה, שמעיד על להקה בשלה לרוץ קדימה ולהגיע רחוק.

ed band pic

תנו דעתכם לגבעת הבכורה של ED , עם יד על הלב, תמצאו שם אלבום בכורה מנצח.

פורסם לראשונה באתר אינדי, אוגוסט 2007.

*******

השיטה: ב"אינדי" היינו כותבים ומפרסמים את מה שקרוב ללבנו, אבל מדי פעם קבלנו  מטלות מהעורכים, בעיקר מטלות שקשורות בלייבל "פתקית". את מיינד און היל של אד קיבלתי יען כי נהניתי מאחת ההופעות שלהם ב"הייניקן הבימה" (זוכרים שהיה דבר כזה?), ורצתי לספר לחבר'ה. זה קרה כשנה או שנתיים לפני צאת האלבום, כאשר זואי פולנסקי עוד הייתה חלק מהלהקה.

הסיבה: לדייויד בלאו ולהקתו החדשה Dia Malo יש אלבום חדש בשם Stillness , שממש כדאי להאזין לו, ואף לרכוש.

שיהיה בהנאה,

תמי

 

TEN YEARS OF NUMBER ONES

Instead of reviewing a single year, I've decided to go over a whole decade. And, what started as a simple listing plus copy-paste has eventually become an extremely revealing experience. It made me realize how my musical world has expanded and evolved, as the community of fans has altered too, due to changes in our virtual playground. We began writing in music forums, and then on Myspace and finally FB, and so, words have gradually diminished.

I found out that 2005-2006 were written in Hebrew and needed translation.  2007 to 2009 were reviewed both in Hebrew (ynet alternative music forum / Indie zine) and in English (Myspace. I could never imagine myself making such an effort today). Also, those three years, I separated my favorite Israeli albums from the bests of the rest of the world, which I didn't feel the need to do later on. And, 2010 and on has been about FB where everything's instant-shallow. 

2005 – It's a Thin Line between Fiction and Real

Nin – With teeth [Nothing / East / Interscope]

"With Teeth" [is my no. 1] because even though I've listened to it forever, I haven't yet managed to grasp it all. Each time I listen summons a new discovery – a new note that hasn't been there before, a deeper understanding of the lyrics, and more importantly, their perfect connection to the music. Trent Reznor seeks identity and meaning while standing on the border line between fiction and reality. It's about an intellectual, uncompromising and painfully sober quest. [Well, there was more, but I guess this would do]

2006 – Going all the way

This year is obviously about girl power as all three No. Ones have a female vocalist at the front – Amber Valentine and Julie Christmas.

Jucifer – If Thine Enemy Hunger [Relapse]

This couple feels like home to me. Gazelle Amber Valentine – guitar, and her husband Edgar Livengood – drums, taking me one step forward in life. They fight for what they believe in, they look around and ignore nothing, and provides me with new meanings for "music", "life", "together"…If Thine Enemy Hunger opens various musical windows to everything that Jucifer means to me. "And razor blades".

Made Out of Babies – Coward [Neurot Recordings]

MOoB is one of Neurot's new babies – Brendan Tobin (guitar), Eric Cooper (bass), Matthew Egan (drums) & the legendary vocalist Julie Christmas. Coward begins with a fierce-piercing roar and remains quite intense till its end. Also, I like the way Out, the brief closing in their debut Trophy, is reprised and developed here to show continuity. "We sing and scream it seems our dreams are spools of string and pigs with wings"

Battle of Mice – A Day of Nights [Neurot]

Battle of Mice =Josh Graham+Julie Chrismas+Joel Hamilton+Tony Maimone +Joe Tomino= a great supergroup who cast a spell called A Day of Nights. It sounds like a long journey taking different turns in different shades, it reveals the truth just like night vision binoculars help you through the night and it takes the time to explain. "Every time I think of pushing you down the stairs, I lick my lips. But don't be upset, it's the only way that I know how to show you that I really care."

Graceful 2007

Overmars – Born Again [Appease Me]

This one track album enables me to feel the sense of elevation while deeply sinking into the depth of my being. I have desperately waited for their new album and although at first, I did not understand their one-track concept, Overmars didn't fail me and demonstrated a classical approach to a doom piece of music. "Until the bell tolls, I am immortal."

2007 – The Israel so few of us know about

bARBARA – Peger [HCB Records]

Peger (= cadaver) is about the unpromised land and about its masters who have become slaves to their own power. It's also about the blindness and indifference of man in general, and his inferiority to animals, even to the loathed creature he has cursed as the very first act of denying self-evil.

"[…] let nature be do not/ conquer follow the serpent / moves adapting to the landscape."

It was very easy for me to recognize the power within the Peger's screaming breaths before he's totally and brutally slaughtered again, but it took me quite a while to realize how deep the cut is, and how intensive the bleeding which waters our fields….

2008 – "Violent sympathy, white rage"…"Oh yes, and women too" 

MOoB – The Ruiner [The End]

From energetic "Cooker" to semi-dark prophetic "How to Get Bigger" there's no sound I can do without. MOoB have come a long way since Trophy, and have changed quite a lot since Coward. Meaning, they're exploring new paths, new fields and new airways. The major change is about the music clearly taking the lead over the incompatible frontwoman's singing (without overshadowing its stunning effect, of course). Also, the musical world of MOoB has summoned new sounds and a new attitude, into which J. Christmas' enchanting lyrics are woven. She said in an interview, that there's no clear meaning to the title. Well it's quite clear to me that the ruiner couldn't be an alien or a pet.

The Heroine Sheiks – Journey to the End of the Knife [Amphetamine Reptile]

I have a feeling this album did not get the acclaim it deserves. It demands extraordinary talent to be subtle about shoving things bluntly in people's face, and dressing it up into a cheerful outfit. I wouldn't like to meet any of Selsbers' personas, but I enjoy the intrusion to obscure territories and the creepy sense of perspective, sort of "Devil's Rejects". Journey to the End of the knife, I believe, is far too smart for you. What? Don't you like it? "Be a man"!

2008 – The Israeli Connection

"All Roads Lead to Rome", but who knows the way to Jerusalem?

Drone Lebanon/Wertham – Roma-Yerushalyim [Topheth Prophet]

Roma-Yerushalayim is a split concept album which draws a power electronics line between materialism (Rome) and spirituality (Jerusalem), where point "Rome" is represented by Wertham and point "Jerusalem", by Drone Lebanon.

DL's lucid gaze has conjured five short tracks, sampling different aspects of the issue in question – who stands to be the next instant- Messiah? […]

Wertham's confident skillful hand has painted two long beautiful and glorious tracks. The first, "La Distruzione del Tempio", […] and then crudely describe the destruction of the temple and the power behind it. The second, Aelia Capitolina, deals with the essence of that power, […] 

2009 – Starters, Main Course, Desserts, Digestifs – Serve Yourselves.

Sunn O))) – Monoliths & Dimensions [Southern Lord]

Monoliths & Dimensions embodies the Sun O))) lore of music & myth. Its grandeur is undeniable and discernable from the moment Attila Csihar begins to slowly lay the words of" Aghartha", one by one, for the listener to walk on, until the last of reverberating sounds stands still, and he finds himself walking on water, wind and silence. Its cyclic sense swirls around the ceremony held in "Big Church", which recommences three times and silenced twice. Its visionary aspect weighs heavily and heralds clearly through "Hunting & Gathering".  Its romantic 'Enlightenment' called "Alice" unfolds a harmonious fan of familiar, yet unexpected sounds concluding in a single horn ray of truth. Its innovative impact derives from futuristic insights revealed through retrospection, which makes Monoliths & Dimensions invincible!

2009 – DESSERTS – Jizz it all over…

Jizzbox – Jizzbox [Alamut]

From the gut to the gutter, jizzbox ejaculates its painful filth. It has no listeners in mind. If you happen to be there, you're hit. Be there.jizzbox had no listeners in mind, yet someone paid close attention to that raw power confession and handled it with super-special-tender care, never damaging the already damaged. And, I was gladly hit, and it has been my faithful companion ever since. I could author my reasons in many a paragraphs, but I'd rather fatefully admit that if you can't love jizzbox, you can't love me.

2010 – It's About Time!

Jucifer – Throned in Blood [Nomadic Fortress]

Total exposure; zero manipulation; Jucifer as is – my album of the year!!

TWOTHOUSANDELEVEN-BESTOF

 Anemone Tube – Death Over China [Topheth Prophet/Silken Tofu]

I cannot argue with such an overwhelming sonic text, so coherently and beautifully authored. I cannot argue with the seriousness and thoroughness it displays. I could quite easily argue with perfectionism; but, not in this case.

2012 – Top of the Pops

Skin Area – Rothko Field [Malignant]

Mature. Confident. No hesitation. No compromise. No mistakes. Its fierce moments will stab you. Its gentle ones will tear you apart.

2013 – "Is it almost time?" 😉

(Los) Melvins –Tres Cabrones [Ipecac]

The "Three Bastards" has got that old spark which lit a big flame in my heart, and it has kept burning ever since. Thus, Tres Cabrones is, no doubt, the legitimate king of 2013.

2014 – You're yesterday!

Last Dominion Lost – Towers of Silence [The Epicurean/Silken Tofu]

Last year, no words accompanied the sounds, and as I'm planning to pay a special (post) attention to 2014 in the future, I'll just say that Towers of Silence cuts so deep into your soul that it leaves you totally out of breath.

2015 – The Sounds of Silence

Lietterschpich – For Fears [Nova Romema]

If you're new to Lietterschipch "For Fears" might not sound very communicative, but to me it sounds their most Romantic album, and besides being the best album of 2015, I'll name it Futuristic Nostalgia

Have a wonderful 2016!

Tami

litterschpich nov 25 pikit fund raise for boom