Anticipating Jucifer – Teen Marie Qeen Antoinette

Jucifer - L'Autrichienne

Imagine you live in parallel worlds like in Haruki Murakami's books or Twin Peaks. No, Murakami is more like it. Even better is the way Dudik once told me that while covering CCR's "Have You Ever Seen the Rain", he would hear them singing in his mind. Yeah, that would accurately describe my transcendental experience nine years ago.

In 2008, I would go to school, enter classes, teach whatever, answer students' questions, and participate in teacher meetings while actually living another space, another era, hearing other voices, echoing sounds and lyrics of Jucifer's L'Autrichienne. I was living my routine while simultaneously hearing the whole album in my mind.

"Picture this, a day in December?" ha..ha.. Can you? I can't. Not today. While at work, I'm totally focused, but back then, in 2008, for several months, I was living the French Revolution uniquely through this double album. Even though I wouldn't call L'Autrichienne my favorite Jucifer (they are "all, my sons") it is certainly the one which has left the greatest impact on me as a listener, a music freak, a Jucifer's fan. 

It encouraged me to read three books about this bloodstained era, which was kind of a miracle, as I usually avoid reading history books, and it was my least favorite school subject, second only to Biology. And, the famous and overwhelming Stefan Zweig's biography – Marie Antoinette (the first addition added a colon followed by "A Portrait of an Average Woman").  Needless to say, that I didn't understand  the French Revolution any better than I had before. But, I got that much – there will always exist an oppressor who will excuse his atrocious deeds with all kinds of ideals, and use them for his own purposes. And, as for the Austrian, I found that even a teenage girl, who was doomed, due to her title and dynasty, to be one of the most defeated royals, can, eventually, become the queen she was expected to be; but at a great price.

marie - BeFunky Collage (640x485)

Teenagers have been part of my adult life ever since I became a teacher. Two of my students who have always come to my mind in relation to L'Autrichienne are Chen and Galia. The first, a natural born writer who has not yet justified the title I gave her many years ago, has once told me that in order to write about someone who's very close to you,  a certain amount of alienation should be summoned. The second, would sit in my classes at the time of the release of the album, with glazed eyes and wandering mind, just like her teacher, only she wouldn't know. As a natural born musician (who is doing so well as one) she was always on the strongest drug ever – music, and could never achieve in English according to her true abilities. We understood each other very well. I would like to dedicate this rough draft of a post to the both of them.

Finally, I would like to challenge myself and choose one song of this adventure called L'Autricienne, and even though it feels almost like a torture, I'm choosing Window, for its accuracy and its moving twist, which changes everything, her singing his drumming my weather, everything at all. "I'm Done!"

מודעות פרסומת

מצפה לג'וסיפר – כאן, שם ובכל מקום

להלן אוסף השרבוטים שלי על ג'וסיפר, או לפחות של אלה שהצלחתי למצוא במעמקי המחשב:

שלושת אלבומי השנה:

Jucifer – If Thine Enemy Hunger – הפך את הקערה על פיה ושם את הצמד הנפלא הזה במקום הראשון של אהבותיי.

Battle of Mice – A Day of Nights – מסע אפל ומרגש שאליו אני מצטרפת בנעלי בית.

Made Out of Babies – Coward – מלא עוצמה והולך צעד קדימה מאז Trophy של שנה שעברה.

כמובן, שהדבר הבולט בבחירה המשולשת שלי, בה אין לי העדפה של אלבום זה על פני האחר, היא הקול הנשי בקדמת הבמה – קול חזק, ברור, קורע, חודר, ואותי, גם מרפא.

Battle of Mice – סופר גרופ שמאחדת דמויות ממקומות טובים. ג'וש גרהם מרד ספארוואס, ג'ולי כריסמס ממייד אאוט אוף בייביז, טוני מיימון מבוק אוף נוטס ופרה אובו, ג'ואל המילטון מבוק אוף נוטס. נקרא לזה דום מרחף וצולל.

Made Out of Babies – אחד הבייביז של נרו ריקורדינגז. רביעייה ניו-יורקית שהתפרצה אל חיי לפני שנה בסערה אדירה. ברנדן טובין (גיטרה), קופר (באס), מת'יו אגנס (תופים) וג'ולי כריסמס האגדית בשירה. הם עושים את זה חזק מאד.

Jucifer – צמד שהפך עבורי למשפחה. אמבר ולנטיין בגיטרה ובן זוגה לחיים אד ליבנגוד בתופים שלקחו אותי צעד אחד קדימה בחיים. הם מנגנים, הם לוחמים על מה שהם מאמינים בו, הם רואים ומתייחסים לסביבה ומסתכלים עמוק פנימה. הם נתנו לי זווית ראייה חדשה על המושג "יחד".

Coward – נפתח בשאגת קרב אימתנית שמתנפלת על השומע ולא נותנת לו לברוח לשומקום. אלבום מרתק במובן שהוא מקפיא בי כל יכולת תזוזה. הוא בשל יותר מאלבומם הקודם, בוגר יותר. אחד הקטעים שאני הכי אוהבת בו הוא Out שבעצם מייצג את התהליך כולו. למעשה, זה היה קטע הסיום הקצרצר באלבומם Trophy שאותו הם המשיכו ופיתחו באלבום הזה. We sing and scream it seems our dreams are pools of string and pigs with wings .

If Thine Enemy Hunger – מה לא אמרתי עליו… שאני אוהבת את האקלקטיות שלו, את מגוון האפשרויות שהוא פותח על כל מה שג'וסיפר הם בשבילי. and razor blades.

A Day of Nights – אלבום כל כך הומוגני עד שנראה שהוא בעצם שיר אחד ארוך בגוונים שונים. זה בהחלט לא הופך אותו למשעמם! הוא מסביר במתינות, בעוצמה מכבידה, הוא כמו מסכה לראיית לילה (יש משהו כזה, נכון?). הוא מסע אישי שלי. וקצת מהמילים תטעמו בקינוח.

[קטע קצר מתוך סיכום השנה 2006 ]

Jucifer – צמד שכבש אותי מהר, חזק ובאופן טוטאלי. הקשר שלי לג'וסיפר מרגיש לי מעבר למוזיקה. את היצירה שלהם רכשתי תוך מספר שבועות ללא כל היסוס וכן, ללא כל חרטה. ג'וסיפר הם עולם ומלואו. הם שני כלים ששווים להקה, הם קשר עמוק, הם התבוננות יסודית פנימה ללא כחל וסרק והם מעורבים פוליטית (כלומר, ערים לסביבה ולחברה בה הם חיים). ד'ה לאמ (אי פי) הוא המועדף עליי, אבל אין משהו שלהם שאני לא מחוברת אליו הכי עמוק שאפשר.

[תגובה שרשמתי לשרון רז שאיתגר אותנו בפורום במרץ 2007. לא בדיוק זוכרת מה היה האתגר, אבל עולם ומלואו זה הם. איך שהיא יכולה ה……….כל!]

Jucifer – The Lambs

החיתוך הכי כואב. הבחירה הכי קשה, אבל הכי נכונה לי. באי פי הזה יש את כל מה שג'וסיפר בשבילי. התופים החודרים-רצח שלו. הדיסטורשן העמוק שלה וקולה על כל גווניו. היחד הכי חזק שלהם. הצבעים השונים של יצירתם. העטיפה, ובעיקר הפנימית. Gunsick הנפלא של הסוף. והקטע השלישי, שהוא אחד השירים האהובים עליי בכלל – מה שאפשר לעשות בכמה צלילים של פסנתר וקול חשוף עד קצה גבול היכולת – להאזין ולבכות.

[מתוך "אחד מי יודע" משחק לפסח בפורום וואיינט, שעכשיו כבר מותר לגלות, הייתה הצעה של משה לוי, הלא הוא סוניקלוי האחד והיחיד. הרעיון היה לבחור 13 אלבומים במקרה של "יציאת מצריים". וזה קרה באפריל 2007]

Jucifer – L'autrichienne

מנקודת מבט ברורה לחלוטין, נכנסו הצמד במהפכה הצרפתית. נכנסו לעומק, התפרשו לרוחב. יצא גדול מידיי עבור רבים. לא עבורי. האלבום שהכי היפנט אותי השנה. הלכתי שבועות מבלי לחיות את ההווה. אמבר ולנטיין נותנת פה את כל מה שיש לה, ואד ליבנגוד מביא פה כמה קטעים שמרטיטים את כל הנימים. יכולה לדבר עליו שעות, אבל זהו לבינתים.

[פורסם לראשונה בפורום הארדקור בניהולו של נרוויריבר, אקא ערן בן דוד שהכיר לי את הצמד. נדמה לי שזה היה לסיכום השנה. והשנה המדוברת היתה 2008 ]

ועל האוסטרית כתבתי גם לעדי גונן במיקסטייפ שהכנתי לה שלוש שנים מאוחר יותר, ופרסמתי במלואו גם כאן:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים שכביכול הועברו ממקום למקום, וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

ולבסוף, מתוך פסקול מסע, שפורסם כאן באוקטובר 2015 , אחרי שחזרתי מאחד מהמסעות לפולין יחד עם כיתתי דאז:

Jucifer – District of Dystopia [Nomadic Fortress 2014]

החבר השלישי שמציל אותי כשאני כבר ממש מותשת פיזית ונפשית. הלהקה/צמד הכי קרוב ללבי. אמבר וולנטיין ואדגר ליבנגוד. צמד על הבמה וזוג בחיים. חיים רוב ימות השנה ב- אר וי, ושם גם הקליטו את האלבום הזה, שהוא האלבום הכי גולמי שלהם. הוא יצא ממש בסוף השנה שעברה, ובהתחלה, עם כל האהבה שלי אליהם, לא הערכתי כראוי, עד כמה הוא יחדור לנשמתי. אבל מלוכלך ומכוער כמו התכנים בהם הוא עוסק, נצמד אלי ולא הרפה עד שהרגיע בי כל יום מערער בשנה שחלפה. אפשר וכדאי לקרוא את הראיון עם אמבר וולנטיין, שכבר כמה שנים טובות, מקדימה אַיָלָה לשמה.

 

Anticipating Jucifer – Falling In Love

In 5 days Jucifer will play in Tel-Aviv. A dream come true! Link to event.

I owe Jucifer to EBD who thought I might like them. I believe it was when they released If Thine Enemy Hunger. But it was not until June 2007 that I signed up for Myspace (ha…ha..) and wrote my first post about this unique duo. Here it is:

Home Sweat Home – Jucifer

Seeker Of Truth by e.e. commings

seeker of truth
follow no path
all paths lead where
truth is here

**********

This is a very short story about a girl who opened her eyes and heard herself, who lent her ears and felt home, she took off her gloves and saw the love of her life… only the love of her life was a couple.

Amber Valentine and Ed(gar) Livengood have been playing and living their truth since 1993. I first heard them in Septmeber 2006, a month before If Thine Enemy Hunger (their last album) was released. By early November 2006 I'd already had their three albums and two EP's:

calling all cars on the vegas strip

(the) lambs

I name you destroyer

war bird

If thine enemy hunger

If, by any chance, you've never heard how she rocks my bed and how he drums my soul.. If, you've never met a light made out of heavy-dark-muddy sweat and blood… a colorful celebration of sounds and noises… flat screams-softsing presentations of clear agenda… don't miss that chance again…

**********

"Jucifer: G. Amber Valentine (vocals, guitar, organ, vibraphone); G. Edgar Livengood (vocals, violin, horns, drums, scratches).Calling All Cars On The Vegas Strip 2000 On Capricorn" cd universe.

"If Thine Enemy Hunger is a total eargasm and vibrant return to form by one of the US's most unique rock bands." Relapse

Jucifer space

Jucifer Homepage

jucifer21

No Sales; Stay Gold

הסברים והגיגים כרגיל בסוף; מוזיקה פלוס שלא כרגיל מוטמעת בכותרים.

עטיפה קדמית: מניפולציה על תמונה מאוסף מצחיק שנקרא Funny Bags.

עטיפה פנימית: דומיניק אוון מלארי היה מנהיג וסולן הלהקה Last Lights שתפגשי בהמשך. המילים האלה מופיעות בפתח האלבום הבודד באורך מלא של הלהקה, ובנוסף להזדהותי איתן, הן יסבירו את החלק השני של שם האוסף שלך – No sales; Stay Gold – את החלק הראשון בשם, יסבירו רוב הרצועות באוסף.

עטיפה אחורית: רשימת השירים מופיעה ע"ג עטיפת האלבום של בוריס ומרצבאו שיצא השנה בדיידרים רקורדז (יפן). לצערי, לא כללתי אף שיר מ-Klatter באוסף, אז לפחות שתחשפי לעטיפה.

אהלן עדי,

כ"כ הרבה קטעים רציתי לכלול באוסף שהכנתי לך, מספיק לאלבום משולש. שמחתי שאת מוכנה לחידושים, אני מאד מעריכה את זה. ובאמת, למעט פתיחה מעודנת וסיום משובב נפש, לא עשיתי לך שום הנחות. יאללה מתחילים…

Ideal Home – Bodychoke – Cold Reiver Songs (reissue) – Relapse – 2009

תודות גדולות לרילאפס שהוציאו מחדש את האלבום הזה (במקור מ-1998). יש לו צליל ניינטיז כזה, נכון? אז זה לא שאני לא אוהבת ניינטיז, נהפוכו, אבל בכל זאת התפלאתי, איך הוא תפס אותי כ"כ, ככה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. ובכן, בודיצ'ואק הוא פרוייקט צד של Sutcliffe Jügend, שזה לגמרי Power Electronics (טעימות מאוחר יותר). בקיצור, תאזיני למילים, ותביני, שזה רחוק מלהיות ניינטיז תמים. את Ideal Home בחרתי כי הוא אחלה וולקאם טו מיי וורלד. ברוכה הבאה (:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים (חולים, יתומים וכו) שכביכול הועברו ממקום למקום וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

 Boris – Melvins – Pick Your Battles – Bifocal Media – 2009

אי אפשר בלי מלווינז. בשנת 2009 מלווינז חגגו חצי יובל. בצעד נבון מאד, לדעתי, הם לא הוציאו באותה שנה אלבום חדש (זה קרה שנה אחר כך, והיה לא מספק לחלוטין), אלא הוציאו שני אלבומים מיוחדים. האחד, אלבום של רימקסים של שירים שלהם ע"י אומנים אחרים – יש שם דברים מבריקים ממש, חלקם קצת פחות, אבל בגדול אני מתה עליו (הרעיון אגב, לא היה שלהם, אלא של לא זוכרת מי, אבל הם אימצו אותו. עוד אגב, כשאומרים הם בנוגע למלווינז, זה כאילו אומרים באז אוזבורן). האלבום השני הציב זו מול זו שתי הופעות חיות. האחת מתקופה מוקדמת בחיי הלהקה (1989) והשנייה לא מזמן (2008). בוריס, במקור מהאלבום Bullhead (1991), בגרסתו זו (2008), נבחר משני טעמים. האחד, הביצוע – נראה לי, הגדרה חדשה למושג "עילוי". השני, השיר הזה הבהיר לי משהו מאד חשוב לגבי הלהקה. מאז שביג ביזנס הצטרפו אליהם, חשבתי שכל המוסיף גורע, וחיכיתי לרגע בו ייפרדו. אבל, הביצוע הזה הביא אותי למסקנה המביכה משהו, שהבעיה נעוצה בבאזו עצמו, ולא בגורמים החיצוניים שהביא על מנת להפיח חיים חדשים בשממון/שלווה נוחה שאולי שורה במחוזות היצר/יצירה המלוויניסטים. אני אומרת דברים מאד קשים מבחינתי, אבל לצערי, זה מה שאני מרגישה. רוצה להאמין, שבאז אוזבורן יחזור לבעוט חזק כפי שהוא עושה בראיונות ובהופעות.

At the End of the Road – Neurosis – Live at Roadburn 2007 – Neurot Recordings – 2010

בשבועות האחרונים הייתי המון על נורוזיס. אני עדיין בהשלמת קניות של מקוריים משנה שעברה, ואיכשהו יצא שבשבוע אחד קיבלתי גם את האלבום הזה, גם אלבום טריביוט ל- Hawkwind בו Harvestman (שזה סטיב וון טיל מניורוזיס) נוטל חלק, וגם הוצאה מחודשת לאלבום של ניורוזיס משנת 1992. אוקצור, אני כמעט בניורוזיס אוברדואז. "בסוף הדרך" (במקור, מאלבומם האחרון – Given to the Rising ) מקבל ביצוע קורע נשמה. כמו כן, לניורוזיס יש מאפיינים בלאק-מטאליסטיים (אם כי זה לא הז'אנר העיקרי שלהם. נחשבים בעיקר דום ופוסט-מטאל – וואטאבר ד'את מינז. בכל מקרה, יש בלאק אטיטוד בבפנוכו, ולא הצלחתי להכניס לאוסף שלך בלאק מטאל טהור).

Pigsty – Wertham – Memories from the Pigsty – Tesco – 2008

וורטהאם הוא מארקו דפלאנו (אני XXX רק מלהגיד ת'שם) – אומן Power Electronics רב פעלים,שזה היה אריך הנגן:)  הראשון שלו (הוא הוציא מלא דברים לבד ועם אחרים, אבל לא אלבום באורך מלא). PE זה סאב ז'אנר של נויז מאד נוח למתחילים יען, פעמים רבות, הוא נשען על טקסטים, מה שהופך ת'עסק לפחות מופשט. הנושאים שדפלאנו, כמו רבים מאומני ה-PE, עוסק הם פוליטים-חברתים, ולעתים גם דברים קיצונים שבדר"כ לא אוהבים לגעת בהם. "דיר החזירים" הוא שיר הנושא מתוך אלבום נהדר שהיה שווה לחכות לו. שיר שמדבר על החברה הצרכנית, פרי בטנו של הקפיטליזם.

"Nothing is more real… Nothing is more true… Nothing smells worse than this bed… You see them walking down the street… Pushing prams in their white trainers… Wombs swollen by infected seed… The future belongs to this bastard child of this swamp… I witness Christ… Recrucified… Every Saturday afternoon… In the overcrowded hall of a shopping centre…"

Vacant  – Gnaw – This Face – Conspiracy Records – 2009

טוב, פה אנחנו מגיעים לשיר מתוך אלבום מדהים, שרק בגלל ש Sunn O))) הוציאו יצירת מופת באותה שנה, הוא הגיע למקום השני בלבד ברשימה שלי. בכלל, 2009 הייתה שנה פגז. הלידר של GNAW הוא Al Dubin מלהקת הדום המכובדת KAHNATE . הוא אסף סביבו חבורה מכובדת לא פחות, שיצרה צליל ייחודי ביותר, מין ערבוב של דום-נויז-אינדאסטריאל שנשען על טקסטים רצחניים, היכן שקיימים (וגם היכן שלא). לדעתי, השוס פה היה שיתופם של שני אנשי סאונד בלהקה. אין ירידות באלבום הזה, כל השירים שומרים על רמת על. דובין נוגע באצבעות חשופות בדברים הכי קשים ומכוערים. Vacant הוא הנגיש מבין כל השירים, הלהיט, אם תרצי (:

Limb Template – Drainland – And so Our Troubles Began – ifb Records/ De Graan Republiek/Headwrecker – 2010

את דריינלאנד גיליתי במקרה באיזה בלוג והתאהבתי בשלוש שניות וחצי ובאיחור של חודש לאחר שסגרתי את רשימת 2010 שלי.  למרות שעדיין לא רכשתי את כל מה שרציתי מהשנה החולפת, ברגע שטיפה התאפשר לי (אשליה שנמשכה בערך חודשיים חח..), חיפשתי לקנות ת'דיסק בנרות. אז דיסק אין. רק תקליט (סליחה שאני משתמשת במילה המיושנת והלא קולית הזאת. אני מהדור שהתחיל מתקליטים בלית ברירה, ומעולם לא הצטערתי על המצאתו של הקומפקט דיסק הנוח לשימוש. אבל, במקרה זה לא הייתה ברירה). בשיטוטיי ברשת הגעתי ללייבל הראשון מבין השלושה שהוציאו אותו (רק היום שמתי לב שזו הוצאה משותפת של שלוש לייבלז). ולאחר מספר חילופי דברים עם הצעיר שמוביל את הלייבל המאד מעניינת הזאת ( פיור דו איט יורסלף הארדקור לייבל) ועוד מספר שבועות, נחת ה-12" הזה עם עוד שני "חברים" בדואר. הלייבל מפלורידה. הלהקה מאירלנד, והם בהחלט לא הארדקור במובן הרגיל של המילה, כי אני שומעת דום ואפילו סטונר בקצה המנהרה. בנוסף, בשיר הזה לפחות, הם מאד מזכירים לי להקה מדהימה שהקדימה את זמנה בשנות התשעים המוקדמות, כאן בארצנו הקטנטונת, ואשר ענתה לשם Rabies Caste , היא התפרקה מחוסר עניין. טפו! שימי לב לקרשנדו האלקטרוני והמאד לא שיגרתי לז'אנר, איפושהו באמצע השיר.

Time Always WinsTHEMEValentine (Lost) Forever – Heart&Crossbone -2009

הגענו לקרקוב, פולין. היית שם פעם? עיר יפהפיה. טוב, לא פולנים טהורים. חברי השלישייה גם מקנדה ו/או אנגליה (אם אני לא טועה), אבל לא נספור כל פרוטה. לא פחות מעניין, הלייבל שהוציאה את ולנטיין (לוסט) פוראבר – כן, בהחלט, השם מעיד על התוכן – היא הארט&קרוסבואן הישראלית למהדרין (אנחנו מדברים על רני זגר ודודיק אופנהיים). לדעתי, האלבום לא זכה לתהודה מספקת אפילו בין החבר'ה, וממש לא בצדק. היו כאלה שזה הזכיר להם להקה מפורסמת מאד בשם "קויל", ולכן לא התעסקו איתם. הפסידו! ביג טיים! כיוון שגם אם משהו באווירה הצלילית נוטה לכיוון "קויל", הרי שהתכנים המילוליים הכל כך מפוכחים ונושכים נחשבים בעיניי לשירה במיטבה!

On High in Blue Tomorrows – Remesh – Remesh – Alamut – 2010

ורק ירושלים 02. נתחיל מאלמוט – לייבל ירושלמית של ליאור אשכנזי ושכי פירו. נעבור לרמש – תוסיפי לליאור ושכי את אורי קריסטל (מוג'הדין ועוד) ובמקור גם עומר (לא זוכרת שםמשפחה). ירושלים זה פירמה. ליאור ושכי הם השופרא שבשופרא. בזכותם, בעיקר בזכות שכי שיום אחד דחף לי איזה איפי של הרכבם הזוגי פיקה/קין, נכנסתי לעולם המופלא של הנויז. נויז זה ה-דבר. אין יותר ממנו, כה אמרתי והתכוונתי לכל אות. רמש התחילה כלהקת הופעות ששינתה את שמה מהופעה להופעה. דם חלוץ,הפי הפי  ג'וי ג'וי, ג'יימס ברונסון, מאגניפישיט,,,היו חלק מהשמות. כשהקליטו את אלבומם הראשון Choke , סגרו על רמש, וכך זה נשאר. כל הופעה הייתה חגיגה לחובבי הנויז. הם עושים נויז אווירתי ואפל שנשען חזק מאד על אינדאסטריאל במובן הכי בסיסי של המילה. בעבודות של פיקה/קין הוכנסו סימפולים של מכונות מבית החרושת בו עבד פיקה (שכי) בזמנו. אני חושבת שזה מה שקנה אותי בהתחלה. אבל ההתחלה היא הסטוריה. רמש שרים את המציאות חסרת התקווה אותה הם נושמים. הם אנשים שתוכם כברם. ירושלים זה פירמה, כבר אמרנו.

The Third House Will Be Built with the Stones from the Arch of Titus – Drone Lebanon– Roma-Yerushalyim – Topheth Prophet – 2008

אין יותר מתאים מהקטע הגאוני הזה לבוא אחרי רמש. רומא ירושלים הוא אלבום שמעמיד את החומר מול הרוח ושם על המדוכה את משיחיי השקר באשר הם. רומא (החומר) מיוצגת על ידי וורטהאם, כן, זה ממקודם, וכבוד גדול שהוא לקח חלק בספליט הזה. ירושלים מיוצגת על ידי אומן שבקושי רואים או שומעים, אבל הוא אדם מבריק, ושמו בישראל רותם זילברמן. תופת פרופט, זה אורי שחם, אדם שאני מעריצה את האדמה עליה הוא דורך. אורי סיפר לי על האלבום הזה בזמן התהוותו. ידעתי אותו. ציפיתי לו. ובכל זאת, כשהוא סופסוף יצא לאוויר העולם והושם לראשונה במערכת, נבהלתי קשות! כמעט כיביתי ת'קומפקט, בחי אדוניי בספר התורה (ככה אמרנו בכיתה א'). זה היה כל כך עוצמתי, שרציתי לברוח. מאז, שמעתי אותו אינספור פעמים, והמלצתי עליו לכל מי ומה שזז. באמת, שרומא ירושלים הוא יצירת מופת פאוור אלקטרונית. והשיר שבחרתי, כל כך חזק עם המבטא הישראלי הכבד, האנגלית הרהוטה, הגמגום, וכמובן הקטע המוזיקלי על סימפוליו. אני שונאת שמשקרים לי, אבל אם את לא אוהבת ת'רצועה הזאת את מוזמנת לשקר בכל פה (: 

Work Will Make Us Free – Jucifer – Throned in Blood – Nomadic Fortress – 2010

שיר מתוך אלבום השנה שלי לשנה החולפת. שוב ג'וסיפר, כיוון שאי אפשר לפטור אותם בשיר אחד שלא ישקף את מרחב המחייה המגוון של הזוג הזה. היו שלושה מועמדים מתוך האלבום, והאמת שזה נבחר כי הכי קל לדחוף אותו באוספים בשל האינטרו שלו, אינטרו מטמטם, יש להדגיש. כמו כן, הכותרת ותוכן האלבום (עוסק במלחמות ושפיכת דם מיותרת) התאימו לי אחרי משיחיי השקר וכו'. הכי חשוב להגיד על האלבום שמתוכו לקוח "העבודה משחררת" שהוא אלבום שבא להמחיש לכל המאזינים של ג'וסיפר שלא ראו אותם בהופעה ואף לא רכשו את הדי וי די Veterans of Volume: Live with 8 Cameras, איך בעצם הם נשמעים בהופעות. קדם לו איזה ספליט עם להקה קנדית בשם Show of Bedlam שבישר על הגולמיות שתהיה באלבום החדש. אמנם, אני לא חושבת שהמאזין חוטף לפרצוף את מסת הווליום האדירה שמלווה את הופעותיהם, אבל הוא בהחלט מקבל אותם חשופים לגמרי וחפים ממניפולציות הפקתיות. מחד, זהו אלבום קשה יותר מכל הקודמים (שימי לב, שמשום מה הוא לא יצא ברילאפס, שרק שנתיים קודם לכן החתימו אותם, אמבר התחמקה מזה מאד באלגנטיות כשנשאלה), אבל מאידך, הוא ממש ממש הם, על החיבור המופלא שלהם זה עם זה והיצירה המשותפת.

Black Rainbow MONE¥I$GODM.A.R.K.Z – Heart&Crossbone – 2010

בונבוניירה מיפן. אם דיברנו על אינטרו, אז הרי לך אחד מהגאוניים ביותר. מאניזגאד, שמים דגש חזק על באס ותופים, כמו שצריך. השיר הזה כל כך מעביר יפה את הגישה וההוויה היפנית. שגם במקום בו יש דום, תהיה מין קריצה ילדותית כזאת. אז, גם האלבום הזה יצא בהארט&קרוסבואן. הקשר בין הלהקה והלייבל התחיל די מזמן. שיר אחד שלהם בשם Cancer , יצא בגירסתו הנויזית המאלפת באוסף אקסטרים שיצא אף הוא בלייבל לפני שנתיים. באלבום הנוכחי הוא מופיע בגירסה מדהימה לא פחות, עם אינטרו שמוציא את כל האוויר מהריאות, אבל בחרתי ב-BLACK RAINBOW כי הוא פחות מובן מאליו, והוא גם יוביל אותנו לסיום פחות כבד של האוסף.

U.S. Out of New England – Last Lights – No Past No Present No Future – Think Fast! Records – 2009

אמרת לאסט לייטס, אמרת Dominic Owen Mallary. כששמעתי לראשונה את האלבום הזה, הוא תפס אותי מייד וחזק. לאסט לייטס מוגדרים הארדקור/פאנק. עכשיו, יש שני טון להקות על הספקטרום של הארדקור עם או בלי פאנק, הרבה מהן עוסקות במחאה בוטה, אז מה תפס אותי דווקא בהם. מלרי, הוא פירסט קלאס, וזה כנראה עובר דרך המוזיקה, עוד לפני שנפגשים עם המילים (הרי בהארדקור קשה מאד להבין את המילים בתוך כל הצרחות והרעש), אבל כפי שבבושם הטונים  המשניים חשובים לא פחות מהעיקרי, כמו שבבודיצ'ואק הדהד הפאווראלקטרוניקס, כך בשירים של לאסט לייטס הדהד בי כבר בהתחלה הטוהר המזוקק של הבנאדם. מלרי מת בדצמבר 2008 בבוסטון, כתוצאה מסיבוכים עקב כריכת חוט המיקרופון סביב צווארו (אקט רגיל בהופעותיו), הוא סיים את ההופעה, אך לאחר שעתיים איבד הכרה, אושפז ונפטר לאחר כשש שעות. הוא היה בן 24. ואפשר לומר, עם או בלי חיוך, שמת בעת מילוי תפקידו. יתר חברי הלהקה אספו את החומרים המוקלטים מאיזה סבן אינצ'ז ואולי עוד כמה דברים, הוסיפו עוד רצועה אינסטרומנטלית, והאלבום יצא בינואר 2009. הלהקה הייתה קיימת בסה"כ קצת יותר משנה, אבל תפסה מהר מאד בסצינת הפאנק/הארדקור האמריקאית. ביתר העולם בקושי שמעו עליהם. שמחתי לגלות אותם והיה לי עצוב לאבד אותם, אבל זה עבר.

Pigeon Walk – JIZZBOX – JIZZBOX – Alamut – 2009

הגענו לאחד האלבומים הכי טובים שיצאו בישראל, ואני עומדת מאחורי כל אות וכל רווח במשפט הזה. גם הלהקה הזאת התפרקה מהר מאד. מדובר בטריו ירושלמי של חברה' צעירים מאד: ג'ון – שירה, גיטרה וכתיבה, נדב- סינת'יסייזר, תופים, סמפלר, מתכות וגברי – סינת'י, תופים, מתכות, מקדחה, גיטרה, קולות. ראיתי אותם מהופעתם השנייה כמדומני, תמיד היו הפסקות ועניינים לא ברורים, אבל מה שכן היה ברור הוא שמדובר במשהו לגמרי אחר. האלבום הזה הובא לידיי גמר אחרי שהטריו התפרק, והיה סימן שאלה לגבי הופעת ההשקה, אבל היא התקיימה בסופו של דבר במרץ ירושלמי וקר. כל הקטעים באלבום הם הקלטות וידאו מהופעות חיות שעברו מאסטרינג מבריק של אורי קריסטל (כפרעליו) והאלבום יצא באלמוט (כפרעליהם) שג'יזבוקס היו בני טיפוחם. ג'ון חזר הביתה לארה"ב, גברי מתנדנד בין ברלין לארץ (כרגע הוא פה, וביחד עם נדב ותום – D9 וסיניסטר סווטה –  הוציאו אי פי בכורה לברייןסאלג). במקרה זה, אין לבכות על מה שהיה, אלא לשמוח שנשארה פנינה ייחודית שכזאת. השיר שבחרתי הוא אחד מהשניים הכי קליטים באלבום הכה יקר לליבי.

Let Me Feel – The Hara-Kee-rees – Sound of Subterrania – 2003

לסיום, גאראג'-רוקנרול מקלן, גרמניה. מרומם נפש אמיתי לעיצוב האישיות בחג הפסח.

Let me feel that you like(d) my rhythm

עד כאן. שישב לך על המצפון שעדיין לא התחלתי נקיונות לפסח (:

נהנתי מכל רגע.

חג שמח,

תמי

  "Our lives are mere flashes of light in an infinitely empty universe. In 12 years of education the most important lesson I have learned is that what we see as 'normal' living is truly a travesty of our potential. In a society Dominic Mallary - last lights_08so governed by superficiality, appearances, and petty economics, dreams are more real than anything in 'the real world'. Refuse normalcy. Beauty is everywhere, love is endless, and joy bleeds from our everyday existence. Embrace it. I love all of you, all my friends, family, and community. I am ceaselessly grateful from the bottom of my heart for everyone. The only thing I can ask of you is to stay free of materialism. Remember that every day contains a universe of potential; exhaust it. Live and love so intensely that when death comes there is nothing left for him to take. Wealth is love, music, sports, learning, family and freedom. Above all, stay gold."

Dominic Owen Mallary (1984-2008)

****

קודם כל, שיהיה ברור; השנה הנקיונות תמו שלשום כדי לפנות מקום לעריכה קלה של הטקסט הנלווה למיקסטייפ לעדי (ברמה של שגיאות כתיב ואי דיוקים מינימלים בלבד). למהדרין, מוגש גם לינק להורדה של המיקסטייפ כולו, שהרי קרוסים הם עניין שאין להקל בו.

עדי קיבלה את המיקסטייפ כחלק משרשרת מיקסטייפים – השעשוע האהוב על באי האקס "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" ז"ל לבית ynet , או בשמו הפייסבוקי:  "הפורום".

הדבר אירע בפסח לפני שש שנים. לא הכרתי את עדי ואף לא את אחותה התאומה, גלי. רצה ה"מקרה" שבשרשרת הכינו לי אמבוש סנדביצ'י בין שתי התאומות, כלומר אני מיקססתי לעדי וגלי, לי (: לא פשוט בכלל. כבכורה במהותי, למצוא את עצמי בין שתי תאומות, הכניס אותי ישר למצב טראומה-קלסטרופובי, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין (אחרי וידוא מהיר שלא אגרום נזק בלתי הפיך) בעטתי חזק. וכך נולד No Sales; Stay Gold

ברם, בפינה הסטו∙פיטינאייג'רית, אשר לכלימתי ולשמחתי גם יחד, מכננת בנבכי נשמתי עד עצם היום הזה, חשתי שזוהי תרומתי הצנועה לחיבור זוגי חדש בין עדי לליאור. לפני שנה פלוס נולד גם אדם המקסים והרי לכם מבצע של שניים באחד — הפי אנדינג וחג שמח!

תמי

שאלות ותותחים

בנלי להחריד; מדויק להפליא.

שאלה פשוטה של ארגון

בין האפונה לשעועית הירוקה,

את העוף.

בין הברוקולי לקוביות הקרח,

את העוגה.

ואותי,

איפה הקפאת?

ומדוע?

ובשל מה?

ובעיקר, הכיצד?!

12 יוני 2015

**************

כדי להרוג

אני יורה בתותחים הכי כבדים

כל פעם

כדי להרוג

הכי כבדים

כדי לא לפספס

ולא פוגעת

כל פעם לא פוגעת

הכי כבדים

ולא פוגעת

בכוונה,

כדי שלא

תמות

25 דצמבר 2015

הכי כבדים – Porn covering Motorhead

 

פסקול מסע – צד ב'

[Sutcliffe Jügend – With Extreme Prejudice [Cold Spring 2011

למי שחלילה לא מכיר את הצמד, SJ הם Kevin Tomkins ו- Paul Taylor . טומקינס, שהוא יוצא להקת WHITE HOUSE האייקונים, וברגעי ההתחלה היה סולו בעסק, בחר בשילוב בין המרטש מיורקשייר והנוער ההיטלראי כשם לפרוייקט שלו, ומכאן נובע, בדיוק כמו במתמטיקה, ש-SJ לא מספקים מלודיות ערבות תחת שמיים תכולים, וגם התכנים בהתאם. האינדסטריאל PE שלהם מרגש ומעניין במיוחד, במיוחד באלבום המופלא הזה, ולא נראה לי שזה הכינור או האוטוהארפ, אלא דווקא הצורך של טומקינס בחדירה מקסימלית לתוך הקיצון. מצמרר, אפל, אבל הכי הכי משחרר ומערסל החל מהצלילים הראשונים.

המעורר כמשל. כמוהם, גם הצוות החינוכי אתו אני עובדת, דוגל בחיבור אירועי העבר, קשים ככל שיהיו, לעשייה חברתית בהווה. לנקיטת עמדה. למנהיגות. אחרת מה הטעם.

[Melvins (Lite) – Freak Puke [Ipecac 2012

האלבום הנפלא הזה שהחזיר את אהוביי לאיכשאני אוהבת אותם, בלי נספחים מנפחים ומיותרים, היה המלווינז היחידי על הMP שלי. Trevor Dunn (מיסטר באנגל ו-פנטומאס) מקבל את הכבוד לפתוח את האלבום עם הקונטרבס המטמטם שלו, וממשיך לצבוע אותו בצבעי שיגוע וחארקות להתפעל. כל כך מתאים למלווינז ללכת לכל כיוון שמתחשק להם… הצטערתי שאין לי עוד כמה שלהם באמתחתי. שם, במרחק ובשלב הזה של המסע הייתי זקוקה להודיני ולפיגז אוף..ואפילו לסטונר וויץ'. רציתי שיעטפו אותי.

הנוער. מפוכח. מפוכח מידיי. מרוכז בעצמו. כמעט ללא יוצא מהכלל. השאלה "מה אני הייתי עושה", שעוד עלתה במוחם של תלמידיי בעבר, לא נראית להם רלוונטית. הם מקשיבים. הם נענים ומגיבים לעניין, מגיבים בתבונה, אבל הדברים לא נוגעים בהם באמת. ככה נדמה לי. ולא בגלל שהם לא אנשים אכפתיים, אלא משום שלמדו אותם להיות מעשיים. החלומות שלהם פרטיים ומוחשיים. חברה זה דבר מופשט. זה לא הם. אי אפשר לשנות אותה. הנסיון לשנות את סדריה, להוביל לצדק חברתי הוא דבר מקסים, אבל לא מציאותי. עובדה. חזון? חחח… את לא אמיתית. עוד לא הצטלמת איתי, תמי.

[Balata – We Are All Terrorists [HCB 2011

ככל שהתקדמנו במסע וסופו כבר נראה באופק, נתמכתי על ידי החברים הטובים; אותם אלבומים שמעודדים אותי ברגעי שפל ביומיום. הראשון ביניהם היה של בלטה. בלטה, על שם מחנה הפליטים, הם דודיק אופנהיים (תופים ושירה) ואביעד "פינקלשטיין" אלברט (קונסולה ומיקסינג). בשלב מאוחר יותר, הצטרף גם אלון ממודו גקו, אבל הוא לא קשור לכאן. טוב, חאלס להיסחף. לבלטה התחברתי בעבותות מהרגע הראשון שהתחילו להופיע. נשביתי בקסם והוא עובד עלי עד היום. האלבום הזה הוקלט בהופעה חיה ברוגטקה (שהיה גם פטיפון והפך לקורו ועומד להגמר בסוף השבוע הזה לתמיד). אלבום שאי אפשר להתנגד לו. נקודה.

מדריכי המעורר מדגישים את מעשיי המרד. את תנועות הנוער. המחתרות. הדיונים, ההחלטות, הביצועים, ההצלחות והכישלונות. קרקוב. וורשה. הזונדרקומנדו באושוויץ. וגם במחנות ההשמדה פרופר –  סוביבור וטרבלינקה. מדגישים את הבחירה גם כשהסיכוי אפסי. להסתכל למוות בעיניים ולהתנגד.

[Cadaver Eyes – Class Mammal [HCB 2014

החבר השני הוא קלאס ממל, וכבר כתבתי עליו פה.

שיחות ערב. כל ערב. אחרי הארוחה החמה ולפני החזרות לטקסים של יום המחר וישיבת הצוות המסכמת. איפושהו בסביבות תשע- עשר, תלוי מתי הגענו למלון. שיחות הערב נועדו לעבד את היום מבחינת התכנים ומבחינה רגשית. לא פעם התחלנו אותם בשירה. שמענו עדויות של סבים וסבתות. שאלנו שאלות נוקבות. שתפנו. לא קל בשעות הערב, ולאחר יום ארוך, להתרכז, להתחבר ולהתבטא, אבל הם עשו מאמצים. הם התקרבו זה לזה. התגבשו. אחרי הפעם הראשונה שיצאתי למסע מסוג זה, הייתי בטוחה שזאת ה-סיבה ללמה כן. היום אני יודעת שלא, לא צריך לנסוע רחוק כדי להתקרב. אבל, הערכתי את מאמציהם, התרגשתי מהכנות בה דברו, אהבתי את התובנות שלהם, ואמדתי בחיבה את הפער בינינו. לאחר שיחות הערב מתפזרים לחדרים לשנת הלילה. טוב, לא ממש לישון, אבל העיקר שלא ירעישו לאורחי המלון האחרים ולא יחבלו ברכוש ולא…הם לא. אנחנו מפטרלים עד השעות הקטנות של הלילה, ולמרות שהחבר'ה היו ממש בסדר, נושמים לרווחה רק עם החזרה ארצה.

[Jucifer – District of Dystopia [Nomadic Fortress 2014

החבר השלישי שמציל אותי כשאני כבר ממש מותשת פיזית ונפשית. הלהקה/צמד הכי קרוב ללבי. אמבר וולנטיין ואדגר ליבנגוד. צמד על הבמה וזוג בחיים. חיים רוב ימות השנה ב- אר וי, ושם גם הקליטו את האלבום הזה, שהוא האלבום הכי גולמי שלהם. הוא יצא ממש בסוף השנה שעברה, ובהתחלה, עם כל האהבה שלי אליהם, לא הערכתי כראוי, עד כמה הוא יחדור לנשמתי. אבל מלוכלך ומכוער כמו התכנים בהם הוא עוסק, נצמד אלי ולא הרפה עד שהרגיע בי כל יום מערער בשנה שחלפה. אפשר וכדאי לקרוא את הראיון עם אמבר וולנטיין, שכבר כמה שנים טובות, מקדימה אַיָלָה לשמה.

אחד סיפור קטן לפני הסוף. הדבר היה ככה: בדיוטי פרי, לפני שהתחיל הכל, לא התאפקתי. בשמים זו אהבה צדדית שלי. לפתע, מצאתי את עצמי נטועה על מקומי ובוהה בסופר האהוב עלי. כשדמיינתי איך זה נראה, המשכתי הלאה, אבל תוך שנייה עשיתי יו-טרן, התייצבתי שנית, ושאלתי אם יואיל לחתום לי על הספר, תוך כדי התנצלות שחבל שאני לא אוחזת באחד אחר שלו. שתיים דובים היה מדהים קראתי אחריו כשכבר המשיך לדרכו. מדהים – סירייסלי, מכל המילים בעולם לא עלתה בחכתי אחת קצת פחות מביכה. נראה לי שגם אני ראויה לאיזה סלפי, שלא לדבר על מאסר ממושך בקניון ארקדיה.

Godflesh – Decline and Fall + A World Lit by Fire [Avalanch 2014]

השם מאחורי הלהקה אשר בשנה שעברה עשתה קאמבק מסחרר לאחר שלוש-עשרה שנות פירוד הוא Justin K. Broadrik. ועל מנת להבין את גודל היריעה אותה הוא ארג במהלך השנים, רצוי לקרוא עליו בויקיפדיה, יען כי הדף אליו הוא מפנה באבלנש קצר מלהכיל את כולה. אבל לענייננו, ובקיצור. האי פי הקדים בכמה חודשים את האלבום המלא. שניהם נפלאים (עם עדיפות קלה לראשון) וארחו לי חברה בטיסה חזרה. אינדסטריאל מטאל כמו בהתחלה. מה עוד צריך.

בפעם הקודמת שנסעתי עוד נסחבתי עם דיסקמן. הרבה השתנה בפולין. הרבה השתנה בחיי, בי. גם הנוער שנוסע עבר שינויים, בעיקר מבחינה טכנולוגית-(אנטי)חברתית. בסוף כל מסע אני מבטיחה לעצמי שאגיע לכאן כתיירת בחופשה. הפעם, גם אקיים, זה בטח ייקח קצת זמן, אבל זה יבוא.

771-olza-prince-polo-classic