פסקול מסע – צד ב'

[Sutcliffe Jügend – With Extreme Prejudice [Cold Spring 2011

למי שחלילה לא מכיר את הצמד, SJ הם Kevin Tomkins ו- Paul Taylor . טומקינס, שהוא יוצא להקת WHITE HOUSE האייקונים, וברגעי ההתחלה היה סולו בעסק, בחר בשילוב בין המרטש מיורקשייר והנוער ההיטלראי כשם לפרוייקט שלו, ומכאן נובע, בדיוק כמו במתמטיקה, ש-SJ לא מספקים מלודיות ערבות תחת שמיים תכולים, וגם התכנים בהתאם. האינדסטריאל PE שלהם מרגש ומעניין במיוחד, במיוחד באלבום המופלא הזה, ולא נראה לי שזה הכינור או האוטוהארפ, אלא דווקא הצורך של טומקינס בחדירה מקסימלית לתוך הקיצון. מצמרר, אפל, אבל הכי הכי משחרר ומערסל החל מהצלילים הראשונים.

המעורר כמשל. כמוהם, גם הצוות החינוכי אתו אני עובדת, דוגל בחיבור אירועי העבר, קשים ככל שיהיו, לעשייה חברתית בהווה. לנקיטת עמדה. למנהיגות. אחרת מה הטעם.

[Melvins (Lite) – Freak Puke [Ipecac 2012

האלבום הנפלא הזה שהחזיר את אהוביי לאיכשאני אוהבת אותם, בלי נספחים מנפחים ומיותרים, היה המלווינז היחידי על הMP שלי. Trevor Dunn (מיסטר באנגל ו-פנטומאס) מקבל את הכבוד לפתוח את האלבום עם הקונטרבס המטמטם שלו, וממשיך לצבוע אותו בצבעי שיגוע וחארקות להתפעל. כל כך מתאים למלווינז ללכת לכל כיוון שמתחשק להם… הצטערתי שאין לי עוד כמה שלהם באמתחתי. שם, במרחק ובשלב הזה של המסע הייתי זקוקה להודיני ולפיגז אוף..ואפילו לסטונר וויץ'. רציתי שיעטפו אותי.

הנוער. מפוכח. מפוכח מידיי. מרוכז בעצמו. כמעט ללא יוצא מהכלל. השאלה "מה אני הייתי עושה", שעוד עלתה במוחם של תלמידיי בעבר, לא נראית להם רלוונטית. הם מקשיבים. הם נענים ומגיבים לעניין, מגיבים בתבונה, אבל הדברים לא נוגעים בהם באמת. ככה נדמה לי. ולא בגלל שהם לא אנשים אכפתיים, אלא משום שלמדו אותם להיות מעשיים. החלומות שלהם פרטיים ומוחשיים. חברה זה דבר מופשט. זה לא הם. אי אפשר לשנות אותה. הנסיון לשנות את סדריה, להוביל לצדק חברתי הוא דבר מקסים, אבל לא מציאותי. עובדה. חזון? חחח… את לא אמיתית. עוד לא הצטלמת איתי, תמי.

[Balata – We Are All Terrorists [HCB 2011

ככל שהתקדמנו במסע וסופו כבר נראה באופק, נתמכתי על ידי החברים הטובים; אותם אלבומים שמעודדים אותי ברגעי שפל ביומיום. הראשון ביניהם היה של בלטה. בלטה, על שם מחנה הפליטים, הם דודיק אופנהיים (תופים ושירה) ואביעד "פינקלשטיין" אלברט (קונסולה ומיקסינג). בשלב מאוחר יותר, הצטרף גם אלון ממודו גקו, אבל הוא לא קשור לכאן. טוב, חאלס להיסחף. לבלטה התחברתי בעבותות מהרגע הראשון שהתחילו להופיע. נשביתי בקסם והוא עובד עלי עד היום. האלבום הזה הוקלט בהופעה חיה ברוגטקה (שהיה גם פטיפון והפך לקורו ועומד להגמר בסוף השבוע הזה לתמיד). אלבום שאי אפשר להתנגד לו. נקודה.

מדריכי המעורר מדגישים את מעשיי המרד. את תנועות הנוער. המחתרות. הדיונים, ההחלטות, הביצועים, ההצלחות והכישלונות. קרקוב. וורשה. הזונדרקומנדו באושוויץ. וגם במחנות ההשמדה פרופר –  סוביבור וטרבלינקה. מדגישים את הבחירה גם כשהסיכוי אפסי. להסתכל למוות בעיניים ולהתנגד.

[Cadaver Eyes – Class Mammal [HCB 2014

החבר השני הוא קלאס ממל, וכבר כתבתי עליו פה.

שיחות ערב. כל ערב. אחרי הארוחה החמה ולפני החזרות לטקסים של יום המחר וישיבת הצוות המסכמת. איפושהו בסביבות תשע- עשר, תלוי מתי הגענו למלון. שיחות הערב נועדו לעבד את היום מבחינת התכנים ומבחינה רגשית. לא פעם התחלנו אותם בשירה. שמענו עדויות של סבים וסבתות. שאלנו שאלות נוקבות. שתפנו. לא קל בשעות הערב, ולאחר יום ארוך, להתרכז, להתחבר ולהתבטא, אבל הם עשו מאמצים. הם התקרבו זה לזה. התגבשו. אחרי הפעם הראשונה שיצאתי למסע מסוג זה, הייתי בטוחה שזאת ה-סיבה ללמה כן. היום אני יודעת שלא, לא צריך לנסוע רחוק כדי להתקרב. אבל, הערכתי את מאמציהם, התרגשתי מהכנות בה דברו, אהבתי את התובנות שלהם, ואמדתי בחיבה את הפער בינינו. לאחר שיחות הערב מתפזרים לחדרים לשנת הלילה. טוב, לא ממש לישון, אבל העיקר שלא ירעישו לאורחי המלון האחרים ולא יחבלו ברכוש ולא…הם לא. אנחנו מפטרלים עד השעות הקטנות של הלילה, ולמרות שהחבר'ה היו ממש בסדר, נושמים לרווחה רק עם החזרה ארצה.

[Jucifer – District of Dystopia [Nomadic Fortress 2014

החבר השלישי שמציל אותי כשאני כבר ממש מותשת פיזית ונפשית. הלהקה/צמד הכי קרוב ללבי. אמבר וולנטיין ואדגר ליבנגוד. צמד על הבמה וזוג בחיים. חיים רוב ימות השנה ב- אר וי, ושם גם הקליטו את האלבום הזה, שהוא האלבום הכי גולמי שלהם. הוא יצא ממש בסוף השנה שעברה, ובהתחלה, עם כל האהבה שלי אליהם, לא הערכתי כראוי, עד כמה הוא יחדור לנשמתי. אבל מלוכלך ומכוער כמו התכנים בהם הוא עוסק, נצמד אלי ולא הרפה עד שהרגיע בי כל יום מערער בשנה שחלפה. אפשר וכדאי לקרוא את הראיון עם אמבר וולנטיין, שכבר כמה שנים טובות, מקדימה אַיָלָה לשמה.

אחד סיפור קטן לפני הסוף. הדבר היה ככה: בדיוטי פרי, לפני שהתחיל הכל, לא התאפקתי. בשמים זו אהבה צדדית שלי. לפתע, מצאתי את עצמי נטועה על מקומי ובוהה בסופר האהוב עלי. כשדמיינתי איך זה נראה, המשכתי הלאה, אבל תוך שנייה עשיתי יו-טרן, התייצבתי שנית, ושאלתי אם יואיל לחתום לי על הספר, תוך כדי התנצלות שחבל שאני לא אוחזת באחד אחר שלו. שתיים דובים היה מדהים קראתי אחריו כשכבר המשיך לדרכו. מדהים – סירייסלי, מכל המילים בעולם לא עלתה בחכתי אחת קצת פחות מביכה. נראה לי שגם אני ראויה לאיזה סלפי, שלא לדבר על מאסר ממושך בקניון ארקדיה.

Godflesh – Decline and Fall + A World Lit by Fire [Avalanch 2014]

השם מאחורי הלהקה אשר בשנה שעברה עשתה קאמבק מסחרר לאחר שלוש-עשרה שנות פירוד הוא Justin K. Broadrik. ועל מנת להבין את גודל היריעה אותה הוא ארג במהלך השנים, רצוי לקרוא עליו בויקיפדיה, יען כי הדף אליו הוא מפנה באבלנש קצר מלהכיל את כולה. אבל לענייננו, ובקיצור. האי פי הקדים בכמה חודשים את האלבום המלא. שניהם נפלאים (עם עדיפות קלה לראשון) וארחו לי חברה בטיסה חזרה. אינדסטריאל מטאל כמו בהתחלה. מה עוד צריך.

בפעם הקודמת שנסעתי עוד נסחבתי עם דיסקמן. הרבה השתנה בפולין. הרבה השתנה בחיי, בי. גם הנוער שנוסע עבר שינויים, בעיקר מבחינה טכנולוגית-(אנטי)חברתית. בסוף כל מסע אני מבטיחה לעצמי שאגיע לכאן כתיירת בחופשה. הפעם, גם אקיים, זה בטח ייקח קצת זמן, אבל זה יבוא.

771-olza-prince-polo-classic

 

מודעות פרסומת

פסקול מסע – צד א'

771-olza-prince-polo-classic

פעם רביעית שלוקחת חלק באותם מסעות שעדיף שלא היו. להלן פסקול לתיאורים והרהורים.

[Abjection Ritual – Futility Rites [Malignant 2015

אלבום בכורה ליוצר כבן שלושים מארי, פנסילבניה, שלא הייתי פוגשת לולא ג'ון סטילינג [SHP] לא היה מתרשם ומחבר עם מליגננט המופלאה. עוסק בתלות המשתקת של בני אנוש באלוהים/כוח עליון. שמונה רצועות של דת'-אינדסטריאל פאוור אלקטרוניקס אמביאנטי ומכשף. כל כך כדאי.

קז'ימיז' דולני, איזור לובלין (אחרי מיידנק). היום הרביעי. עיירה ציורית ונפלאה ביופיה. מתמקדים באנדרטת המצבות שנשמרו במצב טוב יחסית על אף שבתקופת השואה היהודים צֻוו לבנות מהם את הכביש המרכזי, ובגלל שהניחו אותם עם הכיתוב למטה. כי גם על הברכיים לא חייבים להיות פראיירים. אין זמן ללכת לטירת הנופש של המלך. זכור לי במעורפל סיפור יפה עליה ממסע קודם. אין זמן לכיכר העיר. אין זמן. זהו מסע עם לו"ז צפוף להחריד, וזו הסיבה הכי פחות חשובה ללמה לא.

[Exabyss Records – The Eternal Malcontent – VA [2015

האלבום השני לו האזנתי היה אוסף מסוכן ומחייה נפשות מהלייבל המצויינת אקס'אביס,אליה התוודעתי רק לאחרונה. מסוכן, כי אחרי שטועמים, רוצים לאכול הכל.

כסף. לא בקטע של אפליה. כמי שילדיה עבדו וממנו את המסע שלהם עד הגרוש האחרון, לא קונה ת'ארגומנט הזה. אבל ברמה הלאומית, כן. מסכימה עם הטוענים שבמקום לסבסד לנוער את המסעות, ניתן להשקיע את הכסף באינספור פרויקטים חברתיים/לימודיים בבית. ולמה המדינה מסבסדת? פה צפוּן הלמה לא הכי גדול מבחינתי.

[Häxxan- Häxxan [Heroic Leisure 2014

פספוס שלי מלפני שנה. אחלה אלבום. כל שיר. איזה דרייב…עושה הכי חם בנשמה ובגוף. כשהקשבתי בפעם הראשונה, חשבתי שמוכרחה לראות אותם מתישהו, ואז הסתבר שזה דווקא קרה בסירופ בפברואר השנה. באתי כדי לראות את האוריונז ואיזה להקה מברלין בשם ZHOD , ו"חסן" היו האמצע של הסנדביץ'. כמו תמיד, כשאין אפחד שמצלם, אני מדווחת בלייב, ובמקרה של "חסן" שחררתי הערה ארסית במיוחד. לוקחת אותה בחזרה, כיוון שהאלבום הזה הוא שיחוק רציני.

סלפי. אז לא בהדרכות. לא במחנות. לא בבתי קברות. אבל, בכל הזדמנות אחרת כן, והרבה מעבר למה שהדעת מסוגלת לתפוס. רק יצאו את השער, נעמדות ונעמדים בפוזה מיומנת ו-קליק. משהו כמו זה. סלפי. כלומר, טעם החיים העכשווי. וגם, אם להתייחס לכמויות, הגיל. הריכוז האינסופי ב"אני ומראי". למה לא.

[Jawbreaker – Dear You [DGC 1995

לפני כמה שנים נתקלתי ברצועה להתאהב מהאלבום הזה, UNLISTED, השנה החלטתי לבדוק אותו במלואו, וכשבוע מסע נראה לי זמן מתאים. למרות שבגדול זה סגנון שכבר לא מתנגן אצלי בכלל, הבלתי-מזיקות שלו באה לקראתי מאירת פנים ברגעים מעוננים.

אושוויץ – בירקנאו. היום השני. פעם ראשונה שקודם בירקנאו. פעם ראשונה שראיתי את "הסאונה" – אותו מקום בו בני אדם מנושלים מאנושיותם בתהליך מהיר ומוקפד. אהבתי שבסוף המסלול הוצגו תמונות של אנשים שנמצאו במקום. ליום של אושוויץ, תמיד צריך להיערך. במהלך הסיור בבירקנאו תמיד מזדמנות שיחות אישיות עם תלמידים שהחיים והמוות מתנפלים עליהם בלתי מוכנים. יש לענות ברצינות, בשלווה, באמפטיה ובסבלנות. "אני לא מרגיש/ה כלום" אני שומעת טון של אכזבה גם מהרציניים ביותר מבין תלמידיי. הריגוש לא הגיע בזמן שהם חיכו לו. הם מרגישים שנכשלו, וגם לי קצת מר בפה – בלי דמעות זה לא מספיק טוב בשבילם. אמרו להם…סיפרו להם…אני מתעשתת ומתאוששת. הגיל. הקונפורמיות הבלתי מסויגת. למה ציפיתי? הכל רגיל, הכל בסדר. אני בתפקיד, ואני בשבילם. אושוויץ 1 הוא בעצם מוזיאון, אבל בעשר השנים האחרונות הפך המקום שסימל את שיא השיטה הנאצית לשיאה של תיירות השואה. בחילה קלה. נשימה עמוקה. וזה נגמר.

[Institute – Catharsis [Sacred Bones 2015

רביעייה מאוסטין, טקסס. עושים Pאנק חביב עם איפושהו מאחורי הצלילים גאראג' פסיכדלי. באים מלהקות הארדקור-Pאנק. בטוחים שהמציאו את העולם או לפחות את הסצנה של אוסטין. קתרזיס הוא אלבום הבכורה שלהם באורך מלא. אחלה אלבום. אני אוהבת את הקול של מוזס בראון.

ביום הראשון למסע נוחתים בקטוביץ' ומסיירים ברובע היהודי בקרקוב. הקהילה היהודית בקרקוב הייתה קהילה מפוארת ומגוונת. עוברים בין בתי כנסת מזרמים שונים, בתקופות שונות המעידים גם על קבוצות סוציו-אקונומיות שונות. כך היה בכל המסעות בהם השתתפתי. אבל היום הראשון הוא יום עייף אחרי טיסה והתרגשות והפעם גם אחרי יום כיפור. אם מישהו חשב להדגיש את חיי היהודים בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה, זה לא בדיוק מצליח. אף פעם לא. בסופו של דבר, המסע לפולין, מתמקד ברובו בהשמדה, בקורבנוּת. באים לכלותנו אם רק לא נשגיח. אנחנו צריכים להשגיח. כל הזמן ובעיקר ב"שנה הבאה". בעיקר, למה לא.

[Sewer Goddess – Painlust [Malignant 2015

עשור לאלת הביבים מבוסטון – KRISTE ROSE – שהתחילה סולו, אחכ צמד והיום רביעייה. דת' –אינדאסטריאל PE שתפס נפח וסָפַח תמציות דוּמיוֹת מלודיות. אלבום שירי ערש יפים ואפלים. אחד הכי טובים השנה.

מיידנק. היום הרביעי. האנדרטה המפורסמת. תאי הגזים הראשונים, עוד לפני הפִּתוּחַ הסופי. הצריפים (חלקם בשיפוץ). המשרפות. הר האפר. טקס. דמעות. סיפוק. מגרשת את הציניות באחת. שוב נכונה להיות רגישה, להקשיב להבין; לקבל שעוד יומיים בקניון ארקדיה המפואר בוורשה יהיה שיא נוסף. אולי למחוק את המשפט האחרון. על מכונת ההשמדה, טרבלינקה, לא אכתוב.

[Angel Marcloid – Elysium Cove Mirror [FTAM 2015

את Justin Marc Lloyd שזה השם בו השתמש אנג'ל מארקלויד עד לא מזמן, הכרתי דרך הלייבל שלו Rainbow Bridge כשחיפשתי את "A sad Way to Swallow" לבית White Water Orgasm  (שלא קשור אליו). זו הייתה אהבה ממבט ראשון, שנמשכת עד היום. בנאדם יוצא דופן, אבל עד אחרי הקצה של הסוף. הוא לא מפסיק לשניה, ויש לי מקצת מהשפע שהוא יוצר, לדעתי זהב טהור, אבל נראה שאפחד שאני מכירה לא מסכים איתי.

טיקוצ'ין – לאפוחובה, ידוובנה, ויז׳יקי. היום החמישי. יום עיירות. חיסול יהודי עיירה שלמה בבורות הריגה; השקט העמוק של היער. שריפת יהודים באסם של עיירה אחרת. הסתרת יהודים באסם של משפחה בעיירה שלישית. יום שעוסק בבחירה. באכזריות מול חמלה וחסד. בדרך אנחנו צופים בסרט "בין שני אסמים" של חיים הכט. המסלול כבר היה מוכר, הסרט חדש לי. למה כן, לא הייתה עבורי שאלה רלוונטית, לא באמת, אבל איך כן, כן. המעורר.

 

October Second, Fall **revisited

"Dear darkness
Dear darkness
Won't you cover, cover
Me again?
Dear darkness
Dear
I've been your friend
For many years
Won't you do this for me?
Dearest darkness
And cover me from the sun…"

Taken from Dear Darkness by PJ Harvey

****

"For a long time I made up most songs walking around at night, just 'cause I liked walking around at night. And so I saw the moon a lot. It's a really overused image, but there's always ways to use overused images well. To make them new again or at least to try to."

Elliott Smith, as told to M. Bates, 1997. (quoted in New Moon)

I woke up this morning and looked at the crowded pillow beside me: A Heart of Dog, which I've just finished reading and A Pigeon and A Boy that I haven't started yet. An Excellent Italian Greyhound – the special hollow sound and the most accurate drumming ever. A Monkey Son of a Donkey that was Going Down  'till it disappeared (or actually, and unfortunately, disbanded). A New Moon – too painful to talk about; and a White Chalk, which draws a true masterpiece (despite my previous reservations regarding the piano). A Weedeater ?!? with God Luck and Good Speed – the heavy sound the caressing voice and track 4. A great Black Madonna and a Stoner Witch, At the Stake, where Buzzo's at his best. I laid my eyes on those who were Navigating the Bronze – using some unique explosives. And then, I looked up at The Galilean Satellites, which I enjoy so much and made some Special Wishes (though I still strongly believe in Courtesy and Good Will Toward Men). Finally, I pressed the play button – The End of Radio… "Here's a new definition of perfection", I thought.  And then I thought of happiness and of all the words that rhyme with it, and couldn't spell but one.

****

October Second, Fall was originally published in 2007, on October 2nd (duh).

So, what rang the bell on a mid-summer day? I Declare Nothing. Track six. October 2nd (initially, revisited again).

Tess Parks & Anton Newcombe – I Declare Nothing ['a' Recordings 2015]

Not only for her velvet voice, his delicate guitar decorations on Cocain Cat and so many such subtle surprises along the way, but first and foremost, due to the exquisite walking-hand-in-hand of a very young person who's got that access to knowing things unknown to many, and a man who's recognized it & her.

"I found a piece of paradise and I wanted to spread it all around"

Go for it HERE

tess and anton 3

CLASS MAMMAL – נשאתיך בלי מלים

cadaver eyes class mammal

CLASS MAMMAL, בן ל-Cadaver Eyes יצא לאוויר העולם ב- Heart&Crossbone בנובמבר 2014, לאחר הריון שארך כשנה.

CE, על שם צירוף מלים משיר של אליס קופר, התחיל כ-ONE-MAN- GRIND-BAND בתחילת שנות האלפיים. האיש, היה ועודנו, דודיק אופנהיים (בלטה, ליטרשפיך, ברברה, ח3 וחולירע). דודיק אחראי לתופים ולקולות. לפני שמונה שנים, הצטרף ערן זקס (קישור) עם no-input mixer , הוריד מדודיק את הסמפולים והמניפולציות על הסאונד, העצים ומיקצע אותם, ולמעשה, מיקסם את הפוטנציאל הטמון בעיניי הגוויה.

CLASS MAMMAL הוא האלבום הרביעי של קדאבר אייז, והראשון שניתן לקרוא לו אלבום סטודיו. הראשון, עם כוונה לאלבום ושירים לא מאולתרים, עד כמה שאפשר מבחינת השירה והנגינה של זקס, הראשון שנעשו בו חזרות לפני ההקלטה, וגם, יש לומר, לפני הופעות בארץ ובאירופה. (האלבום הראשון – דודיק-סולו; השני – ספליט עם BURMESE ; השלישי – הוקלט בהופעה).

הכותרת מתייחסת לסוּגָנוּת, שמשמעה עליונות מינים שונים של בעלי חיים על אחרים, והשירים מצביעים, כתמיד, על המציאות המקולקלת חברתית-כלכלית-פוליטית ועל התוקפנות של עם אחד כלפי עם אחר, שטומנת בחוּבָּה הרס עצמי.
שבע רצועות. שבעה שירים. חמישה מקוריים. מילים – דודיק אופנהיים. שני קאברים. האחד, HYESTR , במקור – Have You Ever Seen the Rain של CCR למילים של ג'ון פוגרטי. השני, ACETONE של מאדהאני. דודיק מעיד, שכשהוא שר, המקור מהדהד לו בראש. חזק. במאי שעבר, זקס לקח חלק בהופעה של הייפריון אנסמבל בברלין, ונתן את הדיסק ל- King-Khan שנכח שם. הרצועה השביעית – MAMMAL –  תפסה אותו חזק, ולכן תככב בפסקול לסרט דוקומנטרי של Miron Zownir , אשר לו אחראי מיודעינו. כבוד.
הוקלט על ידי קובי כהן ב- River Studios
מיקס – CE
מאסטרינג – דניאל מאיר
עד כאן
העובדות

secureITY
security personal security
security your security
security social security
security financial security
security political security
security forces security
secure I.T.Y.  
בתופים, תדרים וצרחות, CLASS MAMMAL מספק מקום מפלט; רחם לחזור אליו מעוולות היום ו/או שִמְמונו. מייצר אפשרות לנשום וללטף. מייחל למציאות שלא תהיה קיימת לעולם, והופך אותה קיימת – לי – יופי למכביר.
התחושות

Tall Mountains

Tall mountains we'll never climb,
as the air moves we parish
leaving our faint passionate mark,
possibly not even that

oh, look at those beautiful tall mountains
reminds me of swiss chocolate packaging.

לסיכום,
CLASS MAMMAL פָסַק –
שמך, מוצאך ועיר הולדתך, על (שתים שלוש) אף,
בת מיעוטים
הזהות

************

לאלבום כולו (ואל תפספסו את המילים שכתב עליו רני זגר. איזה יופי!)

להמשיך לקרוא

Where You Don't Know

821

To tell the Beauty would decreas 

 – To state the Spell demean

There is a syllable-less Sea

 – Of which it is the sign

My will endeavors for its word

And fails, but entertains

 – A Rapture as of Legacies

 – Of introspective Mines

Emily Dickinson 1700

*****

?The feminine voice. What is it? Where would you go for it

The feminine voice is about mystery. It's not to be looked for, since it's already part of the syntax of a dark quest. In my realm of music, you would best reach it with P.J. Harvey, Beth Gibbons, Amber Valentine, and Julie Christmas… Most important, the feminine voice is not exclusive to women. It is the place where you get life as is: unknown and as close as possible to death. It's the time of soothing chaos, when no phallic definition dares to put things in order. The feminine voice circles in perfect rhythm. It's the state of no frontiers, and the drive to the ultimate unrecognized achievement.

*****

Noga is the Hebrew name for planet Venus and a literary Hebrew word for "gleam". Noga Shatz (guitar, vocals) + Noga Shalev (bass, vocals) = NX2 – two dim lights carrying your mind and soul on a mystery never to be solved.

I first saw NX2 live two years ago. No growling, no drums, and yet, I was hypnotized and wanted it to last forever. Since that first time, I'd been waiting for an album to be released. It happened at the very beginning of 2007, a first EP titled Dreams on Fire.

So what comprises this magnetic formula called NX2? "Kiss me darling till I bleed/ all over to forget my name […] till I scream in your space" (Feel) an angelic voice which sings about a strong desire to experience, fears, blunt emotions, violence " in the city, in my home, in the place I once belonged" (Violence). And, everlasting drones, but not of the heavy kind. The sound of NX2 is rather light and airy. Instead of sinking you're floating…dreaming…"In my dreams I'm for real […] in my dreams it's all poetic" (Real). That's about it. A poetic struggle for meaningful & creative life, an extremely strong desire presented very softly.

 

*****

[Dreams on FIRE – NX2 [Sshaking RcordsS 2007

… "Don't be afraid to go where you don't know"

*****

Originally published in August 2007. Since then, Noga Shatz had led the trio Echo Bench which disbanded when she headed elsewhere-&-out, and has a new project named Parket (Noga Shatz – music, lyrics, vocals & guitar; Meital Ela – guitar; Oved Efrat – bass and Dave Hamenahem – drums). As for Noga Shalev, I've failed to follow her closely, but apparently she has released two solo albums.

Dream on girls, and may all your dreams cum Poetic.

Tami

אין זמן

אין זמן. אין זמן לחשוב. אין זמן לכתוב. אין זמן לנסח לבדוק למחוק ולחזור. אין זמן. אבל יש לספר

collage3

שהלבוש המועשר של NICO TEEN קוסם לא פחות מזה הצנוע. הרגשת הכישוף והריחוף שאפיינו את ההופעה של זוהר כשהייתה יחידה, רק מתעצמת ומניעה בנוכָח תעופה רגשית  ללא אפשרות אמיתית לנחיתה. בשל תקלה טכנית התקצרה ההופעה. חבל אומרים על מי ש… נכון? נכון. אבל, באמת חבל. ככה ליפול מהשמיים באמצע הדאייה.

זוהר שפיר – שירה וקלידים; אלכס דרול – תופים (welcome back to drumland); אופיר בחמוצקי – גיטרה; יואב ביירך – בס

HEAVEN IN HELL

שארבעת הכשרונות הבלתי ניתנים לערעור בדמות בת הים הקטנה אינם ערובה לעניין כלשהו. חואן (שחורדיסטן), הווקליסט שהכי מרשים אותי בשנה פלוס האחרונות, בבס וצרחות רקע, תִמנה פרץ הסולנית בעלת הראות שאיש לא היה מתבייש בהם (הזכירה לי קצת את תמר מ- M.E.S.S), אריהל (?) גיטריסט שולט, ומתופף מצויין – אריק בארז (נעם לי להכיר). בסצנת ההארדקור פאנק אוהבים אותם בטירוף. בי, הם לא הרעידו שום דבר.

HEAVY CLOUDS NO RAIN

ליהודונים (יש לספר ש..), איך לא? לא היה זמן. ולא נותר להם אלא למהר, ולנסות להספיק כמה שיותר. תמיד באים לי טוב, היהודונים. משתדלת לא לפספס אותם. כשהכל זורם, אף אחד לא יכול להתחרות בהם על לבי השבוי. כשחורק ועוצר וממשיך ויורה, זה מעיף אותי באותה מידה..

קִריו – שירה; יניב – גיטרה; שוקי – בס; בץ על התופים (רוי בחו"ל).

הם הדבר האמיתי. ואת האמת אי אפשר לנצח!

HOME SWEET HOME

וש.. אחרון: KATYUSHA KID הידוע גם בכינויו רני זגר, הִנעים ביותר בין לבין (תקלוט של רני הוא חוויה בפני עצמה. אם לא ניסיתם, עוד לא חייתם).

לסיכומו של, התרגשתי מאד לפני, הצטערתי שהקהל לא בא בהמוניו והודיתי להמצאה החדשנית, קרח, שאפשרה לי לפתוח את שנת הלימודים ללא פנס בעין.

סירופ חיפה השלושים באוגוסט אלפיים וארבע עשרה. כואב עד היום.

נון בית כנראה שגם לניצן ורדי אין זמן, אז הפוסט יעודכן כשתעלה תמונותיה מהערב.