TwoThousandFourteen – In Memory Of

Keeping my promise.

Top three:

Last Dominion Lost – Towers of Silence [The Epicurean/Silken Tofu]

Irresistible from first to last note. Pierces and whirls and freezes every single cell in your body. Hypnotizes you, listener, to meet your own life and death in just forty-two minutes, knocking heavily on your own gates of towers of silence. No, you don't. You wish not to open those doors to welcome eternal hail and fire, but you simply || have || no || choice.  So, let go, and welcome the inevitable surrender to the best album of the year 2014.

Further details and reading:

The Epicurean Bandcamp

Noise Receptor

Compulsion

 

Krank/The Grimsell Path – Verdant Hum [The Epicurean]

Home. Krank was home the moment I opened its door, and there, I met John Murphy for the very first time, stretching leisurely on my cloudy soul. See, I wasn't aware of his glorious, ha ha, past. I began exploring only after I'd realized he was drumming for LDL above, which I was hoping to see one day, and I did, last May, but alas, he was no longer.  As for The Grimsell Path, well it was its backyard alright; for me, that is. Grassy, beautiful, swings n' stuff, but at the back.

Verdant Hum is the only cassette I've ever purchased; unintentionally, and yet. Cassettes are the most wretched of formats. A mistake? I don't think so. True love cannot fail to err.

Shellac – Dude Incredible [Touch and Go]

Listening to Shellac feels like hiking in an arid desert, totally exposed, nowhere to hide, and Dude Incredible is no exception. It uses the same Shellac barren sound to research, contemplate, take notes and comment on society focusing on the individual/s. It projects the conclusions on a closed window, so you cannot avoid looking through, while seeing your own reflection. Nerves stripped, it makes my intellect feel, while denying my heart the singing it usually seeks. The usual Shellac treatment.

In case you prefer concrete to clouds – Steve Albini Breaks Down Shellac's 'Dude Incredible' Track by Track

Best friends:

Best friends are those albums that welcome me home and help me leave all the dull and/or wrong behind me.

Cadaver Eyes – Class Mammal [Heart & Crossbone]

Class mammal was my cruelly soothing mirror. Screaming & scratching, drumming & vibrating, it said Speciesism no more. Conquerors of other-self-destruction, be gone. And I, in two-thousand-fourteen, heard the sweetest lullaby of dawn. I still do.

Jucifer – District Of Dystopia [Nomadic Fortress]

Raw and fierce is the roar. Submit. Glowing and sparkling are the beats of life-core. Rejoice. The queen and king have totally disposed of the red carpet, marble floor and chandeliers, to dance you for real, once and for all. Raw is the glamor and glowing its fangs.

The Original parade as revealed on December 30, 2014 on FB:

befunky-collage

Overlooked in real time, but should definitely have been included in my best of twenty fourteen:

Brighter Death Now – With Promises of Death [Tesco Germany]

Hank Wood and the Hammerheads – Stay Home [Toxic State]

Häxxan – Häxxan [Heroic Leisure]

Ausmuteants  Order of Operation [Goner]

The Body – I Shall Die Here [Rvng Intl.]

Khost – Copper Lock Hell [Cold Spring]

Useless Eaters – Bleeding Moon [Castle Face]

In memory of

john-murphy-3-karolina-urbaniak

John Murphy 1959-2015

Photo by Karolina Urbaniak

For further reading, buy Noise Receptor issue no. 4 (I bought mine at Tesco Germany), and/or purchse "All My Sins Rememberd…" from The Epicurean.

מודעות פרסומת

פסקול מסע – צד ב'

[Sutcliffe Jügend – With Extreme Prejudice [Cold Spring 2011

למי שחלילה לא מכיר את הצמד, SJ הם Kevin Tomkins ו- Paul Taylor . טומקינס, שהוא יוצא להקת WHITE HOUSE האייקונים, וברגעי ההתחלה היה סולו בעסק, בחר בשילוב בין המרטש מיורקשייר והנוער ההיטלראי כשם לפרוייקט שלו, ומכאן נובע, בדיוק כמו במתמטיקה, ש-SJ לא מספקים מלודיות ערבות תחת שמיים תכולים, וגם התכנים בהתאם. האינדסטריאל PE שלהם מרגש ומעניין במיוחד, במיוחד באלבום המופלא הזה, ולא נראה לי שזה הכינור או האוטוהארפ, אלא דווקא הצורך של טומקינס בחדירה מקסימלית לתוך הקיצון. מצמרר, אפל, אבל הכי הכי משחרר ומערסל החל מהצלילים הראשונים.

המעורר כמשל. כמוהם, גם הצוות החינוכי אתו אני עובדת, דוגל בחיבור אירועי העבר, קשים ככל שיהיו, לעשייה חברתית בהווה. לנקיטת עמדה. למנהיגות. אחרת מה הטעם.

[Melvins (Lite) – Freak Puke [Ipecac 2012

האלבום הנפלא הזה שהחזיר את אהוביי לאיכשאני אוהבת אותם, בלי נספחים מנפחים ומיותרים, היה המלווינז היחידי על הMP שלי. Trevor Dunn (מיסטר באנגל ו-פנטומאס) מקבל את הכבוד לפתוח את האלבום עם הקונטרבס המטמטם שלו, וממשיך לצבוע אותו בצבעי שיגוע וחארקות להתפעל. כל כך מתאים למלווינז ללכת לכל כיוון שמתחשק להם… הצטערתי שאין לי עוד כמה שלהם באמתחתי. שם, במרחק ובשלב הזה של המסע הייתי זקוקה להודיני ולפיגז אוף..ואפילו לסטונר וויץ'. רציתי שיעטפו אותי.

הנוער. מפוכח. מפוכח מידיי. מרוכז בעצמו. כמעט ללא יוצא מהכלל. השאלה "מה אני הייתי עושה", שעוד עלתה במוחם של תלמידיי בעבר, לא נראית להם רלוונטית. הם מקשיבים. הם נענים ומגיבים לעניין, מגיבים בתבונה, אבל הדברים לא נוגעים בהם באמת. ככה נדמה לי. ולא בגלל שהם לא אנשים אכפתיים, אלא משום שלמדו אותם להיות מעשיים. החלומות שלהם פרטיים ומוחשיים. חברה זה דבר מופשט. זה לא הם. אי אפשר לשנות אותה. הנסיון לשנות את סדריה, להוביל לצדק חברתי הוא דבר מקסים, אבל לא מציאותי. עובדה. חזון? חחח… את לא אמיתית. עוד לא הצטלמת איתי, תמי.

[Balata – We Are All Terrorists [HCB 2011

ככל שהתקדמנו במסע וסופו כבר נראה באופק, נתמכתי על ידי החברים הטובים; אותם אלבומים שמעודדים אותי ברגעי שפל ביומיום. הראשון ביניהם היה של בלטה. בלטה, על שם מחנה הפליטים, הם דודיק אופנהיים (תופים ושירה) ואביעד "פינקלשטיין" אלברט (קונסולה ומיקסינג). בשלב מאוחר יותר, הצטרף גם אלון ממודו גקו, אבל הוא לא קשור לכאן. טוב, חאלס להיסחף. לבלטה התחברתי בעבותות מהרגע הראשון שהתחילו להופיע. נשביתי בקסם והוא עובד עלי עד היום. האלבום הזה הוקלט בהופעה חיה ברוגטקה (שהיה גם פטיפון והפך לקורו ועומד להגמר בסוף השבוע הזה לתמיד). אלבום שאי אפשר להתנגד לו. נקודה.

מדריכי המעורר מדגישים את מעשיי המרד. את תנועות הנוער. המחתרות. הדיונים, ההחלטות, הביצועים, ההצלחות והכישלונות. קרקוב. וורשה. הזונדרקומנדו באושוויץ. וגם במחנות ההשמדה פרופר –  סוביבור וטרבלינקה. מדגישים את הבחירה גם כשהסיכוי אפסי. להסתכל למוות בעיניים ולהתנגד.

[Cadaver Eyes – Class Mammal [HCB 2014

החבר השני הוא קלאס ממל, וכבר כתבתי עליו פה.

שיחות ערב. כל ערב. אחרי הארוחה החמה ולפני החזרות לטקסים של יום המחר וישיבת הצוות המסכמת. איפושהו בסביבות תשע- עשר, תלוי מתי הגענו למלון. שיחות הערב נועדו לעבד את היום מבחינת התכנים ומבחינה רגשית. לא פעם התחלנו אותם בשירה. שמענו עדויות של סבים וסבתות. שאלנו שאלות נוקבות. שתפנו. לא קל בשעות הערב, ולאחר יום ארוך, להתרכז, להתחבר ולהתבטא, אבל הם עשו מאמצים. הם התקרבו זה לזה. התגבשו. אחרי הפעם הראשונה שיצאתי למסע מסוג זה, הייתי בטוחה שזאת ה-סיבה ללמה כן. היום אני יודעת שלא, לא צריך לנסוע רחוק כדי להתקרב. אבל, הערכתי את מאמציהם, התרגשתי מהכנות בה דברו, אהבתי את התובנות שלהם, ואמדתי בחיבה את הפער בינינו. לאחר שיחות הערב מתפזרים לחדרים לשנת הלילה. טוב, לא ממש לישון, אבל העיקר שלא ירעישו לאורחי המלון האחרים ולא יחבלו ברכוש ולא…הם לא. אנחנו מפטרלים עד השעות הקטנות של הלילה, ולמרות שהחבר'ה היו ממש בסדר, נושמים לרווחה רק עם החזרה ארצה.

[Jucifer – District of Dystopia [Nomadic Fortress 2014

החבר השלישי שמציל אותי כשאני כבר ממש מותשת פיזית ונפשית. הלהקה/צמד הכי קרוב ללבי. אמבר וולנטיין ואדגר ליבנגוד. צמד על הבמה וזוג בחיים. חיים רוב ימות השנה ב- אר וי, ושם גם הקליטו את האלבום הזה, שהוא האלבום הכי גולמי שלהם. הוא יצא ממש בסוף השנה שעברה, ובהתחלה, עם כל האהבה שלי אליהם, לא הערכתי כראוי, עד כמה הוא יחדור לנשמתי. אבל מלוכלך ומכוער כמו התכנים בהם הוא עוסק, נצמד אלי ולא הרפה עד שהרגיע בי כל יום מערער בשנה שחלפה. אפשר וכדאי לקרוא את הראיון עם אמבר וולנטיין, שכבר כמה שנים טובות, מקדימה אַיָלָה לשמה.

אחד סיפור קטן לפני הסוף. הדבר היה ככה: בדיוטי פרי, לפני שהתחיל הכל, לא התאפקתי. בשמים זו אהבה צדדית שלי. לפתע, מצאתי את עצמי נטועה על מקומי ובוהה בסופר האהוב עלי. כשדמיינתי איך זה נראה, המשכתי הלאה, אבל תוך שנייה עשיתי יו-טרן, התייצבתי שנית, ושאלתי אם יואיל לחתום לי על הספר, תוך כדי התנצלות שחבל שאני לא אוחזת באחד אחר שלו. שתיים דובים היה מדהים קראתי אחריו כשכבר המשיך לדרכו. מדהים – סירייסלי, מכל המילים בעולם לא עלתה בחכתי אחת קצת פחות מביכה. נראה לי שגם אני ראויה לאיזה סלפי, שלא לדבר על מאסר ממושך בקניון ארקדיה.

Godflesh – Decline and Fall + A World Lit by Fire [Avalanch 2014]

השם מאחורי הלהקה אשר בשנה שעברה עשתה קאמבק מסחרר לאחר שלוש-עשרה שנות פירוד הוא Justin K. Broadrik. ועל מנת להבין את גודל היריעה אותה הוא ארג במהלך השנים, רצוי לקרוא עליו בויקיפדיה, יען כי הדף אליו הוא מפנה באבלנש קצר מלהכיל את כולה. אבל לענייננו, ובקיצור. האי פי הקדים בכמה חודשים את האלבום המלא. שניהם נפלאים (עם עדיפות קלה לראשון) וארחו לי חברה בטיסה חזרה. אינדסטריאל מטאל כמו בהתחלה. מה עוד צריך.

בפעם הקודמת שנסעתי עוד נסחבתי עם דיסקמן. הרבה השתנה בפולין. הרבה השתנה בחיי, בי. גם הנוער שנוסע עבר שינויים, בעיקר מבחינה טכנולוגית-(אנטי)חברתית. בסוף כל מסע אני מבטיחה לעצמי שאגיע לכאן כתיירת בחופשה. הפעם, גם אקיים, זה בטח ייקח קצת זמן, אבל זה יבוא.

771-olza-prince-polo-classic

 

CLASS MAMMAL – נשאתיך בלי מלים

cadaver eyes class mammal

CLASS MAMMAL, בן ל-Cadaver Eyes יצא לאוויר העולם ב- Heart&Crossbone בנובמבר 2014, לאחר הריון שארך כשנה.

CE, על שם צירוף מלים משיר של אליס קופר, התחיל כ-ONE-MAN- GRIND-BAND בתחילת שנות האלפיים. האיש, היה ועודנו, דודיק אופנהיים (בלטה, ליטרשפיך, ברברה, ח3 וחולירע). דודיק אחראי לתופים ולקולות. לפני שמונה שנים, הצטרף ערן זקס (קישור) עם no-input mixer , הוריד מדודיק את הסמפולים והמניפולציות על הסאונד, העצים ומיקצע אותם, ולמעשה, מיקסם את הפוטנציאל הטמון בעיניי הגוויה.

CLASS MAMMAL הוא האלבום הרביעי של קדאבר אייז, והראשון שניתן לקרוא לו אלבום סטודיו. הראשון, עם כוונה לאלבום ושירים לא מאולתרים, עד כמה שאפשר מבחינת השירה והנגינה של זקס, הראשון שנעשו בו חזרות לפני ההקלטה, וגם, יש לומר, לפני הופעות בארץ ובאירופה. (האלבום הראשון – דודיק-סולו; השני – ספליט עם BURMESE ; השלישי – הוקלט בהופעה).

הכותרת מתייחסת לסוּגָנוּת, שמשמעה עליונות מינים שונים של בעלי חיים על אחרים, והשירים מצביעים, כתמיד, על המציאות המקולקלת חברתית-כלכלית-פוליטית ועל התוקפנות של עם אחד כלפי עם אחר, שטומנת בחוּבָּה הרס עצמי.
שבע רצועות. שבעה שירים. חמישה מקוריים. מילים – דודיק אופנהיים. שני קאברים. האחד, HYESTR , במקור – Have You Ever Seen the Rain של CCR למילים של ג'ון פוגרטי. השני, ACETONE של מאדהאני. דודיק מעיד, שכשהוא שר, המקור מהדהד לו בראש. חזק. במאי שעבר, זקס לקח חלק בהופעה של הייפריון אנסמבל בברלין, ונתן את הדיסק ל- King-Khan שנכח שם. הרצועה השביעית – MAMMAL –  תפסה אותו חזק, ולכן תככב בפסקול לסרט דוקומנטרי של Miron Zownir , אשר לו אחראי מיודעינו. כבוד.
הוקלט על ידי קובי כהן ב- River Studios
מיקס – CE
מאסטרינג – דניאל מאיר
עד כאן
העובדות

secureITY
security personal security
security your security
security social security
security financial security
security political security
security forces security
secure I.T.Y.  
בתופים, תדרים וצרחות, CLASS MAMMAL מספק מקום מפלט; רחם לחזור אליו מעוולות היום ו/או שִמְמונו. מייצר אפשרות לנשום וללטף. מייחל למציאות שלא תהיה קיימת לעולם, והופך אותה קיימת – לי – יופי למכביר.
התחושות

Tall Mountains

Tall mountains we'll never climb,
as the air moves we parish
leaving our faint passionate mark,
possibly not even that

oh, look at those beautiful tall mountains
reminds me of swiss chocolate packaging.

לסיכום,
CLASS MAMMAL פָסַק –
שמך, מוצאך ועיר הולדתך, על (שתים שלוש) אף,
בת מיעוטים
הזהות

************

לאלבום כולו (ואל תפספסו את המילים שכתב עליו רני זגר. איזה יופי!)

להמשיך לקרוא