No Sales; Stay Gold

הסברים והגיגים כרגיל בסוף; מוזיקה פלוס שלא כרגיל מוטמעת בכותרים.

עטיפה קדמית: מניפולציה על תמונה מאוסף מצחיק שנקרא Funny Bags.

עטיפה פנימית: דומיניק אוון מלארי היה מנהיג וסולן הלהקה Last Lights שתפגשי בהמשך. המילים האלה מופיעות בפתח האלבום הבודד באורך מלא של הלהקה, ובנוסף להזדהותי איתן, הן יסבירו את החלק השני של שם האוסף שלך – No sales; Stay Gold – את החלק הראשון בשם, יסבירו רוב הרצועות באוסף.

עטיפה אחורית: רשימת השירים מופיעה ע"ג עטיפת האלבום של בוריס ומרצבאו שיצא השנה בדיידרים רקורדז (יפן). לצערי, לא כללתי אף שיר מ-Klatter באוסף, אז לפחות שתחשפי לעטיפה.

אהלן עדי,

כ"כ הרבה קטעים רציתי לכלול באוסף שהכנתי לך, מספיק לאלבום משולש. שמחתי שאת מוכנה לחידושים, אני מאד מעריכה את זה. ובאמת, למעט פתיחה מעודנת וסיום משובב נפש, לא עשיתי לך שום הנחות. יאללה מתחילים…

Ideal Home – Bodychoke – Cold Reiver Songs (reissue) – Relapse – 2009

תודות גדולות לרילאפס שהוציאו מחדש את האלבום הזה (במקור מ-1998). יש לו צליל ניינטיז כזה, נכון? אז זה לא שאני לא אוהבת ניינטיז, נהפוכו, אבל בכל זאת התפלאתי, איך הוא תפס אותי כ"כ, ככה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. ובכן, בודיצ'ואק הוא פרוייקט צד של Sutcliffe Jügend, שזה לגמרי Power Electronics (טעימות מאוחר יותר). בקיצור, תאזיני למילים, ותביני, שזה רחוק מלהיות ניינטיז תמים. את Ideal Home בחרתי כי הוא אחלה וולקאם טו מיי וורלד. ברוכה הבאה (:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים (חולים, יתומים וכו) שכביכול הועברו ממקום למקום וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

 Boris – Melvins – Pick Your Battles – Bifocal Media – 2009

אי אפשר בלי מלווינז. בשנת 2009 מלווינז חגגו חצי יובל. בצעד נבון מאד, לדעתי, הם לא הוציאו באותה שנה אלבום חדש (זה קרה שנה אחר כך, והיה לא מספק לחלוטין), אלא הוציאו שני אלבומים מיוחדים. האחד, אלבום של רימקסים של שירים שלהם ע"י אומנים אחרים – יש שם דברים מבריקים ממש, חלקם קצת פחות, אבל בגדול אני מתה עליו (הרעיון אגב, לא היה שלהם, אלא של לא זוכרת מי, אבל הם אימצו אותו. עוד אגב, כשאומרים הם בנוגע למלווינז, זה כאילו אומרים באז אוזבורן). האלבום השני הציב זו מול זו שתי הופעות חיות. האחת מתקופה מוקדמת בחיי הלהקה (1989) והשנייה לא מזמן (2008). בוריס, במקור מהאלבום Bullhead (1991), בגרסתו זו (2008), נבחר משני טעמים. האחד, הביצוע – נראה לי, הגדרה חדשה למושג "עילוי". השני, השיר הזה הבהיר לי משהו מאד חשוב לגבי הלהקה. מאז שביג ביזנס הצטרפו אליהם, חשבתי שכל המוסיף גורע, וחיכיתי לרגע בו ייפרדו. אבל, הביצוע הזה הביא אותי למסקנה המביכה משהו, שהבעיה נעוצה בבאזו עצמו, ולא בגורמים החיצוניים שהביא על מנת להפיח חיים חדשים בשממון/שלווה נוחה שאולי שורה במחוזות היצר/יצירה המלוויניסטים. אני אומרת דברים מאד קשים מבחינתי, אבל לצערי, זה מה שאני מרגישה. רוצה להאמין, שבאז אוזבורן יחזור לבעוט חזק כפי שהוא עושה בראיונות ובהופעות.

At the End of the Road – Neurosis – Live at Roadburn 2007 – Neurot Recordings – 2010

בשבועות האחרונים הייתי המון על נורוזיס. אני עדיין בהשלמת קניות של מקוריים משנה שעברה, ואיכשהו יצא שבשבוע אחד קיבלתי גם את האלבום הזה, גם אלבום טריביוט ל- Hawkwind בו Harvestman (שזה סטיב וון טיל מניורוזיס) נוטל חלק, וגם הוצאה מחודשת לאלבום של ניורוזיס משנת 1992. אוקצור, אני כמעט בניורוזיס אוברדואז. "בסוף הדרך" (במקור, מאלבומם האחרון – Given to the Rising ) מקבל ביצוע קורע נשמה. כמו כן, לניורוזיס יש מאפיינים בלאק-מטאליסטיים (אם כי זה לא הז'אנר העיקרי שלהם. נחשבים בעיקר דום ופוסט-מטאל – וואטאבר ד'את מינז. בכל מקרה, יש בלאק אטיטוד בבפנוכו, ולא הצלחתי להכניס לאוסף שלך בלאק מטאל טהור).

Pigsty – Wertham – Memories from the Pigsty – Tesco – 2008

וורטהאם הוא מארקו דפלאנו (אני XXX רק מלהגיד ת'שם) – אומן Power Electronics רב פעלים,שזה היה אריך הנגן:)  הראשון שלו (הוא הוציא מלא דברים לבד ועם אחרים, אבל לא אלבום באורך מלא). PE זה סאב ז'אנר של נויז מאד נוח למתחילים יען, פעמים רבות, הוא נשען על טקסטים, מה שהופך ת'עסק לפחות מופשט. הנושאים שדפלאנו, כמו רבים מאומני ה-PE, עוסק הם פוליטים-חברתים, ולעתים גם דברים קיצונים שבדר"כ לא אוהבים לגעת בהם. "דיר החזירים" הוא שיר הנושא מתוך אלבום נהדר שהיה שווה לחכות לו. שיר שמדבר על החברה הצרכנית, פרי בטנו של הקפיטליזם.

"Nothing is more real… Nothing is more true… Nothing smells worse than this bed… You see them walking down the street… Pushing prams in their white trainers… Wombs swollen by infected seed… The future belongs to this bastard child of this swamp… I witness Christ… Recrucified… Every Saturday afternoon… In the overcrowded hall of a shopping centre…"

Vacant  – Gnaw – This Face – Conspiracy Records – 2009

טוב, פה אנחנו מגיעים לשיר מתוך אלבום מדהים, שרק בגלל ש Sunn O))) הוציאו יצירת מופת באותה שנה, הוא הגיע למקום השני בלבד ברשימה שלי. בכלל, 2009 הייתה שנה פגז. הלידר של GNAW הוא Al Dubin מלהקת הדום המכובדת KAHNATE . הוא אסף סביבו חבורה מכובדת לא פחות, שיצרה צליל ייחודי ביותר, מין ערבוב של דום-נויז-אינדאסטריאל שנשען על טקסטים רצחניים, היכן שקיימים (וגם היכן שלא). לדעתי, השוס פה היה שיתופם של שני אנשי סאונד בלהקה. אין ירידות באלבום הזה, כל השירים שומרים על רמת על. דובין נוגע באצבעות חשופות בדברים הכי קשים ומכוערים. Vacant הוא הנגיש מבין כל השירים, הלהיט, אם תרצי (:

Limb Template – Drainland – And so Our Troubles Began – ifb Records/ De Graan Republiek/Headwrecker – 2010

את דריינלאנד גיליתי במקרה באיזה בלוג והתאהבתי בשלוש שניות וחצי ובאיחור של חודש לאחר שסגרתי את רשימת 2010 שלי.  למרות שעדיין לא רכשתי את כל מה שרציתי מהשנה החולפת, ברגע שטיפה התאפשר לי (אשליה שנמשכה בערך חודשיים חח..), חיפשתי לקנות ת'דיסק בנרות. אז דיסק אין. רק תקליט (סליחה שאני משתמשת במילה המיושנת והלא קולית הזאת. אני מהדור שהתחיל מתקליטים בלית ברירה, ומעולם לא הצטערתי על המצאתו של הקומפקט דיסק הנוח לשימוש. אבל, במקרה זה לא הייתה ברירה). בשיטוטיי ברשת הגעתי ללייבל הראשון מבין השלושה שהוציאו אותו (רק היום שמתי לב שזו הוצאה משותפת של שלוש לייבלז). ולאחר מספר חילופי דברים עם הצעיר שמוביל את הלייבל המאד מעניינת הזאת ( פיור דו איט יורסלף הארדקור לייבל) ועוד מספר שבועות, נחת ה-12" הזה עם עוד שני "חברים" בדואר. הלייבל מפלורידה. הלהקה מאירלנד, והם בהחלט לא הארדקור במובן הרגיל של המילה, כי אני שומעת דום ואפילו סטונר בקצה המנהרה. בנוסף, בשיר הזה לפחות, הם מאד מזכירים לי להקה מדהימה שהקדימה את זמנה בשנות התשעים המוקדמות, כאן בארצנו הקטנטונת, ואשר ענתה לשם Rabies Caste , היא התפרקה מחוסר עניין. טפו! שימי לב לקרשנדו האלקטרוני והמאד לא שיגרתי לז'אנר, איפושהו באמצע השיר.

Time Always Wins – THEME – Valentine (Lost) Forever – Heart&Crossbone -2009

הגענו לקרקוב, פולין. היית שם פעם? עיר יפהפיה. טוב, לא פולנים טהורים. חברי השלישייה גם מקנדה ו/או אנגליה (אם אני לא טועה), אבל לא נספור כל פרוטה. לא פחות מעניין, הלייבל שהוציאה את ולנטיין (לוסט) פוראבר – כן, בהחלט, השם מעיד על התוכן – היא הארט&קרוסבואן הישראלית למהדרין (אנחנו מדברים על רני זגר ודודיק אופנהיים). לדעתי, האלבום לא זכה לתהודה מספקת אפילו בין החבר'ה, וממש לא בצדק. היו כאלה שזה הזכיר להם להקה מפורסמת מאד בשם "קויל", ולכן לא התעסקו איתם. הפסידו! ביג טיים! כיוון שגם אם משהו באווירה הצלילית נוטה לכיוון "קויל", הרי שהתכנים המילוליים הכל כך מפוכחים ונושכים נחשבים בעיניי לשירה במיטבה!

On High in Blue Tomorrows – Remesh – Remesh – Alamut – 2010

ורק ירושלים 02. נתחיל מאלמוט – לייבל ירושלמית של ליאור אשכנזי ושכי פירו. נעבור לרמש – תוסיפי לליאור ושכי את אורי קריסטל (מוג'הדין ועוד) ובמקור גם עומר (לא זוכרת שםמשפחה). ירושלים זה פירמה. ליאור ושכי הם השופרא שבשופרא. בזכותם, בעיקר בזכות שכי שיום אחד דחף לי איזה איפי של הרכבם הזוגי פיקה/קין, נכנסתי לעולם המופלא של הנויז. נויז זה ה-דבר. אין יותר ממנו, כה אמרתי והתכוונתי לכל אות. רמש התחילה כלהקת הופעות ששינתה את שמה מהופעה להופעה. דם חלוץ,הפי הפי  ג'וי ג'וי, ג'יימס ברונסון, מאגניפישיט,,,היו חלק מהשמות. כשהקליטו את אלבומם הראשון Choke , סגרו על רמש, וכך זה נשאר. כל הופעה הייתה חגיגה לחובבי הנויז. הם עושים נויז אווירתי ואפל שנשען חזק מאד על אינדאסטריאל במובן הכי בסיסי של המילה. בעבודות של פיקה/קין הוכנסו סימפולים של מכונות מבית החרושת בו עבד פיקה (שכי) בזמנו. אני חושבת שזה מה שקנה אותי בהתחלה. אבל ההתחלה היא הסטוריה. רמש שרים את המציאות חסרת התקווה אותה הם נושמים. הם אנשים שתוכם כברם. ירושלים זה פירמה, כבר אמרנו.

The Third House Will Be Built with the Stones from the Arch of Titus – Drone Lebanon– Roma-Yerushalyim – Topheth Prophet – 2008

אין יותר מתאים מהקטע הגאוני הזה לבוא אחרי רמש. רומא ירושלים הוא אלבום שמעמיד את החומר מול הרוח ושם על המדוכה את משיחיי השקר באשר הם. רומא (החומר) מיוצגת על ידי וורטהאם, כן, זה ממקודם, וכבוד גדול שהוא לקח חלק בספליט הזה. ירושלים מיוצגת על ידי אומן שבקושי רואים או שומעים, אבל הוא אדם מבריק, ושמו בישראל רותם זילברמן. תופת פרופט, זה אורי שחם, אדם שאני מעריצה את האדמה עליה הוא דורך. אורי סיפר לי על האלבום הזה בזמן התהוותו. ידעתי אותו. ציפיתי לו. ובכל זאת, כשהוא סופסוף יצא לאוויר העולם והושם לראשונה במערכת, נבהלתי קשות! כמעט כיביתי ת'קומפקט, בחי אדוניי בספר התורה (ככה אמרנו בכיתה א'). זה היה כל כך עוצמתי, שרציתי לברוח. מאז, שמעתי אותו אינספור פעמים, והמלצתי עליו לכל מי ומה שזז. באמת, שרומא ירושלים הוא יצירת מופת פאוור אלקטרונית. והשיר שבחרתי, כל כך חזק עם המבטא הישראלי הכבד, האנגלית הרהוטה, הגמגום, וכמובן הקטע המוזיקלי על סימפוליו. אני שונאת שמשקרים לי, אבל אם את לא אוהבת ת'רצועה הזאת את מוזמנת לשקר בכל פה (: 

Work Will Make Us Free – Jucifer – Throned in Blood – Nomadic Fortress – 2010

שיר מתוך אלבום השנה שלי לשנה החולפת. שוב ג'וסיפר, כיוון שאי אפשר לפטור אותם בשיר אחד שלא ישקף את מרחב המחייה המגוון של הזוג הזה. היו שלושה מועמדים מתוך האלבום, והאמת שזה נבחר כי הכי קל לדחוף אותו באוספים בשל האינטרו שלו, אינטרו מטמטם, יש להדגיש. כמו כן, הכותרת ותוכן האלבום (עוסק במלחמות ושפיכת דם מיותרת) התאימו לי אחרי משיחיי השקר וכו'. הכי חשוב להגיד על האלבום שמתוכו לקוח "העבודה משחררת" שהוא אלבום שבא להמחיש לכל המאזינים של ג'וסיפר שלא ראו אותם בהופעה ואף לא רכשו את הדי וי די Veterans of Volume: Live with 8 Cameras, איך בעצם הם נשמעים בהופעות. קדם לו איזה ספליט עם להקה קנדית בשם Show of Bedlam שבישר על הגולמיות שתהיה באלבום החדש. אמנם, אני לא חושבת שהמאזין חוטף לפרצוף את מסת הווליום האדירה שמלווה את הופעותיהם, אבל הוא בהחלט מקבל אותם חשופים לגמרי וחפים ממניפולציות הפקתיות. מחד, זהו אלבום קשה יותר מכל הקודמים (שימי לב, שמשום מה הוא לא יצא ברילאפס, שרק שנתיים קודם לכן החתימו אותם, אמבר התחמקה מזה מאד באלגנטיות כשנשאלה), אבל מאידך, הוא ממש ממש הם, על החיבור המופלא שלהם זה עם זה והיצירה המשותפת.

Black Rainbow – MONE¥I$GOD – M.A.R.K.Z – Heart&Crossbone – 2010

בונבוניירה מיפן. אם דיברנו על אינטרו, אז הרי לך אחד מהגאוניים ביותר. מאניזגאד, שמים דגש חזק על באס ותופים, כמו שצריך. השיר הזה כל כך מעביר יפה את הגישה וההוויה היפנית. שגם במקום בו יש דום, תהיה מין קריצה ילדותית כזאת. אז, גם האלבום הזה יצא בהארט&קרוסבואן. הקשר בין הלהקה והלייבל התחיל די מזמן. שיר אחד שלהם בשם Cancer , יצא בגירסתו הנויזית המאלפת באוסף אקסטרים שיצא אף הוא בלייבל לפני שנתיים. באלבום הנוכחי הוא מופיע בגירסה מדהימה לא פחות, עם אינטרו שמוציא את כל האוויר מהריאות, אבל בחרתי ב-BLACK RAINBOW כי הוא פחות מובן מאליו, והוא גם יוביל אותנו לסיום פחות כבד של האוסף.

U.S. Out of New England – Last Lights – No Past No Present No Future – Think Fast! Records – 2009

אמרת לאסט לייטס, אמרת Dominic Owen Mallary. כששמעתי לראשונה את האלבום הזה, הוא תפס אותי מייד וחזק. לאסט לייטס מוגדרים הארדקור/פאנק. עכשיו, יש שני טון להקות על הספקטרום של הארדקור עם או בלי פאנק, הרבה מהן עוסקות במחאה בוטה, אז מה תפס אותי דווקא בהם. מלרי, הוא פירסט קלאס, וזה כנראה עובר דרך המוזיקה, עוד לפני שנפגשים עם המילים (הרי בהארדקור קשה מאד להבין את המילים בתוך כל הצרחות והרעש), אבל כפי שבבושם הטונים  המשניים חשובים לא פחות מהעיקרי, כמו שבבודיצ'ואק הדהד הפאווראלקטרוניקס, כך בשירים של לאסט לייטס הדהד בי כבר בהתחלה הטוהר המזוקק של הבנאדם. מלרי מת בדצמבר 2008 בבוסטון, כתוצאה מסיבוכים עקב כריכת חוט המיקרופון סביב צווארו (אקט רגיל בהופעותיו), הוא סיים את ההופעה, אך לאחר שעתיים איבד הכרה, אושפז ונפטר לאחר כשש שעות. הוא היה בן 24. ואפשר לומר, עם או בלי חיוך, שמת בעת מילוי תפקידו. יתר חברי הלהקה אספו את החומרים המוקלטים מאיזה סבן אינצ'ז ואולי עוד כמה דברים, הוסיפו עוד רצועה אינסטרומנטלית, והאלבום יצא בינואר 2009. הלהקה הייתה קיימת בסה"כ קצת יותר משנה, אבל תפסה מהר מאד בסצינת הפאנק/הארדקור האמריקאית. ביתר העולם בקושי שמעו עליהם. שמחתי לגלות אותם והיה לי עצוב לאבד אותם, אבל זה עבר.

Pigeon Walk – JIZZBOX – JIZZBOX – Alamut – 2009

הגענו לאחד האלבומים הכי טובים שיצאו בישראל, ואני עומדת מאחורי כל אות וכל רווח במשפט הזה. גם הלהקה הזאת התפרקה מהר מאד. מדובר בטריו ירושלמי של חברה' צעירים מאד: ג'ון – שירה, גיטרה וכתיבה, נדב- סינת'יסייזר, תופים, סמפלר, מתכות וגברי – סינת'י, תופים, מתכות, מקדחה, גיטרה, קולות. ראיתי אותם מהופעתם השנייה כמדומני, תמיד היו הפסקות ועניינים לא ברורים, אבל מה שכן היה ברור הוא שמדובר במשהו לגמרי אחר. האלבום הזה הובא לידיי גמר אחרי שהטריו התפרק, והיה סימן שאלה לגבי הופעת ההשקה, אבל היא התקיימה בסופו של דבר במרץ ירושלמי וקר. כל הקטעים באלבום הם הקלטות וידאו מהופעות חיות שעברו מאסטרינג מבריק של אורי קריסטל (כפרעליו) והאלבום יצא באלמוט (כפרעליהם) שג'יזבוקס היו בני טיפוחם. ג'ון חזר הביתה לארה"ב, גברי מתנדנד בין ברלין לארץ (כרגע הוא פה, וביחד עם נדב ותום – D9 וסיניסטר סווטה –  הוציאו אי פי בכורה לברייןסאלג). במקרה זה, אין לבכות על מה שהיה, אלא לשמוח שנשארה פנינה ייחודית שכזאת. השיר שבחרתי הוא אחד מהשניים הכי קליטים באלבום הכה יקר לליבי.

Let Me Feel – The Hara-Kee-rees – Sound of Subterrania – 2003

לסיום, גאראג'-רוקנרול מקלן, גרמניה. מרומם נפש אמיתי לעיצוב האישיות בחג הפסח.

Let me feel that you like(d) my rhythm

עד כאן. שישב לך על המצפון שעדיין לא התחלתי נקיונות לפסח (:

נהנתי מכל רגע.

חג שמח,

תמי

  "Our lives are mere flashes of light in an infinitely empty universe. In 12 years of education the most important lesson I have learned is that what we see as 'normal' living is truly a travesty of our potential. In a society so governed by superficiality, appearances, and petty economics, dreams are more real than anything in 'the real world'. Refuse normalcy. Beauty is everywhere, love is endless, and joy bleeds from our everyday existence. Embrace it. I love all of you, all my friends, family, and community. I am ceaselessly grateful from the bottom of my heart for everyone. The only thing I can ask of you is to stay free of materialism. Remember that every day contains a universe of potential; exhaust it. Live and love so intensely that when death comes there is nothing left for him to take. Wealth is love, music, sports, learning, family and freedom. Above all, stay gold."

Dominic Owen Mallary (1984-2008)

****

קודם כל, שיהיה ברור; השנה הנקיונות תמו שלשום כדי לפנות מקום לעריכה קלה של הטקסט הנלווה למיקסטייפ לעדי (ברמה של שגיאות כתיב ואי דיוקים מינימלים בלבד). למהדרין, מוגש גם לינק להורדה של המיקסטייפ כולו, שהרי קרוסים הם עניין שאין להקל בו.

עדי קיבלה את המיקסטייפ כחלק משרשרת מיקסטייפים – השעשוע האהוב על באי האקס "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" ז"ל לבית ynet , או בשמו הפייסבוקי:  "הפורום".

הדבר אירע בפסח לפני שש שנים. לא הכרתי את עדי ואף לא את אחותה התאומה, גלי. רצה ה"מקרה" שבשרשרת הכינו לי אמבוש סנדביצ'י בין שתי התאומות, כלומר אני מיקססתי לעדי וגלי, לי (: לא פשוט בכלל. כבכורה במהותי, למצוא את עצמי בין שתי תאומות, הכניס אותי ישר למצב טראומה-קלסטרופובי, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין (אחרי וידוא מהיר שלא אגרום נזק בלתי הפיך) בעטתי חזק. וכך נולד No Sales; Stay Gold. 

ברם, בפינה הסטו∙פיטינאייג'רית, אשר לכלימתי ולשמחתי גם יחד, מכננת בנבכי נשמתי עד עצם היום הזה, חשתי שזוהי תרומתי הצנועה לחיבור זוגי חדש בין עדי לליאור. לפני שנה פלוס נולד גם אדם המקסים והרי לכם מבצע של שניים באחד — הפי אנדינג וחג שמח!

תמי