Anticipating Jucifer – Teen Marie Qeen Antoinette

Jucifer - L'Autrichienne

Imagine you live in parallel worlds like in Haruki Murakami's books or Twin Peaks. No, Murakami is more like it. Even better is the way Dudik once told me that while covering CCR's "Have You Ever Seen the Rain", he would hear them singing in his mind. Yeah, that would accurately describe my transcendental experience nine years ago.

In 2008, I would go to school, enter classes, teach whatever, answer students' questions, and participate in teacher meetings while actually living another space, another era, hearing other voices, echoing sounds and lyrics of Jucifer's L'Autrichienne. I was living my routine while simultaneously hearing the whole album in my mind.

"Picture this, a day in December?" ha..ha.. Can you? I can't. Not today. While at work, I'm totally focused, but back then, in 2008, for several months, I was living the French Revolution uniquely through this double album. Even though I wouldn't call L'Autrichienne my favorite Jucifer (they are "all, my sons") it is certainly the one which has left the greatest impact on me as a listener, a music freak, a Jucifer's fan. 

It encouraged me to read three books about this bloodstained era, which was kind of a miracle, as I usually avoid reading history books, and it was my least favorite school subject, second only to Biology. And, the famous and overwhelming Stefan Zweig's biography – Marie Antoinette (the first addition added a colon followed by "A Portrait of an Average Woman").  Needless to say, that I didn't understand  the French Revolution any better than I had before. But, I got that much – there will always exist an oppressor who will excuse his atrocious deeds with all kinds of ideals, and use them for his own purposes. And, as for the Austrian, I found that even a teenage girl, who was doomed, due to her title and dynasty, to be one of the most defeated royals, can, eventually, become the queen she was expected to be; but at a great price.

marie - BeFunky Collage (640x485)

Teenagers have been part of my adult life ever since I became a teacher. Two of my students who have always come to my mind in relation to L'Autrichienne are Chen and Galia. The first, a natural born writer who has not yet justified the title I gave her many years ago, has once told me that in order to write about someone who's very close to you,  a certain amount of alienation should be summoned. The second, would sit in my classes at the time of the release of the album, with glazed eyes and wandering mind, just like her teacher, only she wouldn't know. As a natural born musician (who is doing so well as one) she was always on the strongest drug ever – music, and could never achieve in English according to her true abilities. We understood each other very well. I would like to dedicate this rough draft of a post to the both of them.

Finally, I would like to challenge myself and choose one song of this adventure called L'Autricienne, and even though it feels almost like a torture, I'm choosing Window, for its accuracy and its moving twist, which changes everything, her singing his drumming my weather, everything at all. "I'm Done!"

מודעות פרסומת

מצפה לג'וסיפר – כאן, שם ובכל מקום

להלן אוסף השרבוטים שלי על ג'וסיפר, או לפחות של אלה שהצלחתי למצוא במעמקי המחשב:

שלושת אלבומי השנה:

Jucifer – If Thine Enemy Hunger – הפך את הקערה על פיה ושם את הצמד הנפלא הזה במקום הראשון של אהבותיי.

Battle of Mice – A Day of Nights – מסע אפל ומרגש שאליו אני מצטרפת בנעלי בית.

Made Out of Babies – Coward – מלא עוצמה והולך צעד קדימה מאז Trophy של שנה שעברה.

כמובן, שהדבר הבולט בבחירה המשולשת שלי, בה אין לי העדפה של אלבום זה על פני האחר, היא הקול הנשי בקדמת הבמה – קול חזק, ברור, קורע, חודר, ואותי, גם מרפא.

Battle of Mice – סופר גרופ שמאחדת דמויות ממקומות טובים. ג'וש גרהם מרד ספארוואס, ג'ולי כריסמס ממייד אאוט אוף בייביז, טוני מיימון מבוק אוף נוטס ופרה אובו, ג'ואל המילטון מבוק אוף נוטס. נקרא לזה דום מרחף וצולל.

Made Out of Babies – אחד הבייביז של נרו ריקורדינגז. רביעייה ניו-יורקית שהתפרצה אל חיי לפני שנה בסערה אדירה. ברנדן טובין (גיטרה), קופר (באס), מת'יו אגנס (תופים) וג'ולי כריסמס האגדית בשירה. הם עושים את זה חזק מאד.

Jucifer – צמד שהפך עבורי למשפחה. אמבר ולנטיין בגיטרה ובן זוגה לחיים אד ליבנגוד בתופים שלקחו אותי צעד אחד קדימה בחיים. הם מנגנים, הם לוחמים על מה שהם מאמינים בו, הם רואים ומתייחסים לסביבה ומסתכלים עמוק פנימה. הם נתנו לי זווית ראייה חדשה על המושג "יחד".

Coward – נפתח בשאגת קרב אימתנית שמתנפלת על השומע ולא נותנת לו לברוח לשומקום. אלבום מרתק במובן שהוא מקפיא בי כל יכולת תזוזה. הוא בשל יותר מאלבומם הקודם, בוגר יותר. אחד הקטעים שאני הכי אוהבת בו הוא Out שבעצם מייצג את התהליך כולו. למעשה, זה היה קטע הסיום הקצרצר באלבומם Trophy שאותו הם המשיכו ופיתחו באלבום הזה. We sing and scream it seems our dreams are pools of string and pigs with wings .

If Thine Enemy Hunger – מה לא אמרתי עליו… שאני אוהבת את האקלקטיות שלו, את מגוון האפשרויות שהוא פותח על כל מה שג'וסיפר הם בשבילי. and razor blades.

A Day of Nights – אלבום כל כך הומוגני עד שנראה שהוא בעצם שיר אחד ארוך בגוונים שונים. זה בהחלט לא הופך אותו למשעמם! הוא מסביר במתינות, בעוצמה מכבידה, הוא כמו מסכה לראיית לילה (יש משהו כזה, נכון?). הוא מסע אישי שלי. וקצת מהמילים תטעמו בקינוח.

[קטע קצר מתוך סיכום השנה 2006 ]

Jucifer – צמד שכבש אותי מהר, חזק ובאופן טוטאלי. הקשר שלי לג'וסיפר מרגיש לי מעבר למוזיקה. את היצירה שלהם רכשתי תוך מספר שבועות ללא כל היסוס וכן, ללא כל חרטה. ג'וסיפר הם עולם ומלואו. הם שני כלים ששווים להקה, הם קשר עמוק, הם התבוננות יסודית פנימה ללא כחל וסרק והם מעורבים פוליטית (כלומר, ערים לסביבה ולחברה בה הם חיים). ד'ה לאמ (אי פי) הוא המועדף עליי, אבל אין משהו שלהם שאני לא מחוברת אליו הכי עמוק שאפשר.

[תגובה שרשמתי לשרון רז שאיתגר אותנו בפורום במרץ 2007. לא בדיוק זוכרת מה היה האתגר, אבל עולם ומלואו זה הם. איך שהיא יכולה ה……….כל!]

Jucifer – The Lambs

החיתוך הכי כואב. הבחירה הכי קשה, אבל הכי נכונה לי. באי פי הזה יש את כל מה שג'וסיפר בשבילי. התופים החודרים-רצח שלו. הדיסטורשן העמוק שלה וקולה על כל גווניו. היחד הכי חזק שלהם. הצבעים השונים של יצירתם. העטיפה, ובעיקר הפנימית. Gunsick הנפלא של הסוף. והקטע השלישי, שהוא אחד השירים האהובים עליי בכלל – מה שאפשר לעשות בכמה צלילים של פסנתר וקול חשוף עד קצה גבול היכולת – להאזין ולבכות.

[מתוך "אחד מי יודע" משחק לפסח בפורום וואיינט, שעכשיו כבר מותר לגלות, הייתה הצעה של משה לוי, הלא הוא סוניקלוי האחד והיחיד. הרעיון היה לבחור 13 אלבומים במקרה של "יציאת מצריים". וזה קרה באפריל 2007]

Jucifer – L'autrichienne

מנקודת מבט ברורה לחלוטין, נכנסו הצמד במהפכה הצרפתית. נכנסו לעומק, התפרשו לרוחב. יצא גדול מידיי עבור רבים. לא עבורי. האלבום שהכי היפנט אותי השנה. הלכתי שבועות מבלי לחיות את ההווה. אמבר ולנטיין נותנת פה את כל מה שיש לה, ואד ליבנגוד מביא פה כמה קטעים שמרטיטים את כל הנימים. יכולה לדבר עליו שעות, אבל זהו לבינתים.

[פורסם לראשונה בפורום הארדקור בניהולו של נרוויריבר, אקא ערן בן דוד שהכיר לי את הצמד. נדמה לי שזה היה לסיכום השנה. והשנה המדוברת היתה 2008 ]

ועל האוסטרית כתבתי גם לעדי גונן במיקסטייפ שהכנתי לה שלוש שנים מאוחר יותר, ופרסמתי במלואו גם כאן:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים שכביכול הועברו ממקום למקום, וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

ולבסוף, מתוך פסקול מסע, שפורסם כאן באוקטובר 2015 , אחרי שחזרתי מאחד מהמסעות לפולין יחד עם כיתתי דאז:

Jucifer – District of Dystopia [Nomadic Fortress 2014]

החבר השלישי שמציל אותי כשאני כבר ממש מותשת פיזית ונפשית. הלהקה/צמד הכי קרוב ללבי. אמבר וולנטיין ואדגר ליבנגוד. צמד על הבמה וזוג בחיים. חיים רוב ימות השנה ב- אר וי, ושם גם הקליטו את האלבום הזה, שהוא האלבום הכי גולמי שלהם. הוא יצא ממש בסוף השנה שעברה, ובהתחלה, עם כל האהבה שלי אליהם, לא הערכתי כראוי, עד כמה הוא יחדור לנשמתי. אבל מלוכלך ומכוער כמו התכנים בהם הוא עוסק, נצמד אלי ולא הרפה עד שהרגיע בי כל יום מערער בשנה שחלפה. אפשר וכדאי לקרוא את הראיון עם אמבר וולנטיין, שכבר כמה שנים טובות, מקדימה אַיָלָה לשמה.

 

מצפה לג'וסיפר – מזותאהבה

I'm only seventeen and I don't know why!

 הו ג'וסיפר – יש לי אהבה חדשה

הם נחתו עלי בבת אחת. הם הזיזו הצידה את (A) Senile Animal של אהוביי הנצחיים. הם לפתו אותי בגרון בפראות, בעדינות, בכבדות, ברכות ונתקעו שם בצורה של מילים קטועות, חסרות פשר, ולא נכתבו החוצה. ואז הבהבו השורות הפותחות מתוך שיר של יונה וולך "תן למילים לעשות בך/ תן להם הייה חופשי" ונתתי להם בשכיבה: קולינג אול קארז און ד'ה ווגאס סטריפ, ד'ה לאמז, איי ניים יו דיסטרוייר, וור בירד, איף ד'יינ אנמי האנגר, ובעמידה:

Calling All Cars on the Vegas Strip

The Lambs

I Name You Destroyer

War Bird

If Thine Enemy Hunger

ארבעה בדרך אלי. אחד כבר כאן :

If Thine Enemy Hunger – 2006 – יצא בתחילת ספטמבר.

Antietam

everyone but me is sick

can't breathe here the air's too thick

i can't stand but i can't drop

can't save a man but i can't stop

there's not enough of us

to ever stem this tide

the agony and filth

is more that i can hide

i mustn't speak of failure

but it's filling my head

and there's not enough beds

for these stinking dead

i can't stay

i can't stop

can't save a man but i can't drop

amputate and i pray

always more casualties on the way

i can't stop

i can't cry

i'm only seventeen and i don't know why

why? why? why?

do what i can but they die anyway

the rebels give us more

every night and day

a woman serves her country

by being a nurse

i'm an angel bathed in blood

and it's a god damned curse

cauterize the wounds

and lay 'em up in a cot

the biggest men are laid to waste

with one lead shot

please mister lincoln

call this war to an end!

general lee's getting closer

and we have no more men

and i can't stay

why? why? why?

זהו השיר הפותח באלבום. לא, לא ראשון, הוא חמישי, אבל הוא הפותח, פותח את האונות, קודם ימין, אח"כ שמאל, פותח את התודעה למה שקורה כשאין אבחנה ברורה בין הווה ועבר, כשבאמת נשארים במובן מסויים בני שבע-עשרה מבחינת גישה והגשה ובכל זאת לא מוותרים על הבגרות המפוקחת והחודרת. אנטיאטם מוגש בפראות פאנקיסטית, הוא מורד אך הוא מעלה תובנות בוגרות על המציאות הפוליטית. כך ג'וסיפר מחוברים עמוק פנימה, עמוק ביניהם אך לא מנותקים מהסביבה ובעיקר מהאדמה. רוח וגשמיות בסיסית, אלה ג'וסיפר.

דבש ניגר כ… לבה, זפת. בכבדות מרתקת לעתים מאיימת. דיסטורשנדרון. אמבר ולנטיין בגיטרה ובן זוגה אדגר ליבנגוד בתופים, לפי הסדר הזה, כך חשבתי במפגש הראשון, היום יודעת שגם בסדר ההפוך הוא בתופים היא בגיטרה, הם מאד ביחד. בכבדות וברכות. בשיר הראשון, She Tides the Deep , בשיר השני, Centralia , בשיר השביעי, Four Sons כמה ביחד, החספוס של הגיטרה והרוך בקולה התופים שלו משתחלים, משתהים, מאיצים, מגבירים לפסגה עם קולה העדין. ובאותו עניין (איזה עניין?), השיר האחד-עשר, Ludlow , גם הוא כמו אהבה, אבל מעוותת, האהבה שלי באלבום, לוקח את הפסגה עוד יותר גבוה:

Ludlow

i leave it all to you

part and parcel

with your chapel house

and robes of chinese silk

and your dancing boy

and marble eyes

can lantern jaw and cotton teeth and copper

hair i leave it all to you

leave it all

to you

with your ledger and your whisky breath

and cans of english tea

and your forgein girls

and bag of tricks

and pretty words

and honey lies

and butter skin

I leave it all to your sin

i leave it all to you

sealed and delivered

signed with deep regret

i leave it at your door

four your sunday maid

and bleary eyes

and shaking hand

and leaden veins

and brittle mind

oh you will you will learn

the flavor of revenge!

you will need those pennies

on your eyes to pay the piper

in his fine straw hat

and razor blades

בעדינות פראית. חורקת כהוגן. The Plastic Museum שתפס אותי ראשון, ולא שחרר אותי (אפשר להאזין בלינק) – and I fail and I fail and I fail and i…"" . בעדינות פותחת הגיטרה גם את הכובד של Centralia , בעדינות היא שרה "I find a hatchet / I can't move the ax" בשיר השלישי מהסוף "In a Family Way ". בשמחה הם חוגגים את העשירי Luchumos , בשמחה ובספרדית. יש עוד כמה שמחות, למשל, השלישי Lucky ones burn , שמתאפיין בטקסט דיסונאנסי לחלוטין למוזיקה, או התשיעי, Backslider , שנגמר באופן בת' גיבונסי מוחלט ומלנכולי להפליא – " and I fell / long way down / night is coming on / and I'm alone again." בעדינות מלטפת והרמוניתMy Benefactor, השישי, לא יפספס אף מאזין. בעדינות וברכות כמו גלים בים כמו גלים באהבה נפרד האלבום עם:

Led

call it a day

nothing to say

maybe it's easy that way

i don't know you never did

i don't know, let it go

nothing to say

but it's okay

maybe you want it this way

haven't you led me

long enough

to throw me a bone

haven't you bled me long enough

to live on your own

send me away

'cause i wouldn't stay

never lived here anyway

haven't you led me

long enough

to throw me a bone

haven't you bled me

long enough

to live on your own

 

ואני חשבתי ש

If thine enemy is hunger

Be happy

For your enemy is not

Despair

פורסם לראשונה בפורום מוזיקה אלטרנטיבית של YNET דצמבר 2006, מעט לפני סיכומי השנה. 

מצפה לג'וסיפר – ככה זה התחיל

ביום חמישי הקרוב, אזכה להגשים חלום ולראות אותם לייב. האמת, אני מתרגשת, ומתקשה להאמין, וסופרת ת'דקות.

 

לקראת האירוע המכונן, עסקתי, ככל שזמני הדחוק מאפשר, בחפירות ארכיאולוגיות בערמת רשימות שכתבתי בעבר, בין היתר, בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בוואינט (כמה ביתים ).  היה די משעשע ומרגש בו זמנית. מילים כמו "יסתלסק", שכמעט ופסו מן העולם. הלהט של לגלות ולספר. הנאיביות ש"כולם מכירים". ות'אמת, "סינייל אנימל" יצא לי מהרדאר די מהר, וביג ביזנס בתוך המלווינז אפילו יותר מהר מזה. לא זוכרת אם זה קרה כמה חודשים אחרי שכתבתי את הרשימה הזאת, כשנכחתי לראשונה בחיי בהופעה של המלווינז, או קודם לכן. מה שבטוח, זה שההתאהבות הסוחפת בג'וסיפר, הפכה לאהבה שהתגברה והתבגרה ככל שעברו השנים. וככה בדיוק זה התחיל:

הייתי ילדה טובה, אבל איבדתי שיווי משקל – השבוע שהיה.

הייתי ילדה טובה והתאפקתי. חיכיתי שיסתלסק, וזה לקח המווווווווווון זמן שנראה כמו נצח. נשמתי עמוק והיאזנתי בבת אחת, בלי עצירות, בלי ליפלופים כמו שלמדנו בגן.

כבר משמיעה ראשונה הבנתי שהמוכר הועשר. זיהיתי לפחות שני קרוסים מושלמים. היה לי ברור באיזה שיר התאהבתי, והבנתי שעוד אקשיב פעמים רבות ואעמיק ואוהב ויהיה ממש טוב.

Melvins – (A) Senile Animal – המלווינז לכל המשפחה, האלבום המושלם לחגים/קריסמס, בקרוב על המדפים. הטון, נשמע אולי קצת מזלזל, אבל זו לא הכוונה. החדש של המלווינז אלבום נגיש, ולי הוא בכלל נשמע כמו קבלת פנים מאירה ונוחה לביג ביזנס – שיהיה במזל טוב, נישואים מוצלחים, אושר ועושר.

ואחרי שהיאזנתי מספר פעמים ברצף, כמה דגשים:

The talking horse – הראשון, מחרמן על ההתחלה ולא נותן לברוח לשומקום.

Civilized Worm – השלישי, שיר ערש שמסתיים בתיפוף רצחני ומביא אותה בקרוס מושלם לשיר הבא אחריו – A history of drunks .

You've never been right – השביעי, חזק ביותר! ובסופו הקרוס המושלם השני שגולש חלק ובטוח לשיר שאני הכי אוהבת כרגע – A history of bad men , מאלה שמעיפים אותי מעבר לסוף העולם.

כבר הייתי בטוחה שאני מבלה את כל השבוע עם אהוביי הנצחיים, אבל אז נפגשתי עם משהו חדש ואיבדתי שיווי משקל.

Jucifier – If Thine Enemy Hunger

מזה הדבר הזה? איזה יופי!!

איזה חיבור בין עדינות לכובד.

איזה קול יש לבחורה הזאת…

טוב, אני יודעת שכולם מכירים חוץ ממני, אז רק בקטנה, כי לא יכולה להתאפק.

כמעט שעה, 15 שירים – החדש של ג'וסיפר – אותי הוא הפיל חזק, בעיקר בגלל שכל כך הופתעתי.

מתחיל קצת כמו מלווינז – She tides the Deep , שבע ומשהו דקות כבדות, מלוות בקול מלטף. אבל זה הולך למקומות אחרים, כיוון שהשירה של אמבר ולנטיין (שהיא גם הגיטריסטית בצמד) מתפתחת לכל מיני כיוונים, לפעמים מתפרעת ועוצמתית – Antietam,  לעתים עדינה וצלולה –  My Benefector שבא אחריו ומלופלפ ללא הפסק או Ludlow (שיר 11) היפהפה. כמעט שכחתי ת'חבר המתופף שלה – Edgar Livengood, אולי בגלל שהיא כל כך הרשימה אותי, אותו דווקא אוהבת בשיר האחרון – , Led שבו אני מרגישה הכי חזק ת'יחד שלהם.

ה-שיר של האלבום: The Plastic Museum  – מינימליסטי, ענוג וחזק מאד.

ברור שישר חיפשתי "המשך" מהעבר – בינתיים היעלתי בחכתי את I Name You destroyer , אך טרם הספיקותי לעיין בו.

שניים מעולים זה הרבה יותר ממספיק, ויש לי עוד כלמיני חדשים אוריגינלים שלא הספקתי לספר עליהם, אבל השבוע לא הסתיים בג'וסיפר. לקראת סוף השבוע חברתי הטובה החליקה לידי שני צרובים, ואחד מהם עשה בי שמות.

Country Teasers – The Empire Strikes Back

יאללה, קאנטרי טיזרז, מכירה… אחלה… יעשו לי שמח, לא יותר. ועוד איך יותר, עוד הרבה יותר מיותר. פנינה אמיתית!!

אני מתחילה להקשיב לראשון, ומשהו מצטלצל לי מוכר, ופתאום מגיע טקסט שאני ממש מכירה, ואז, בעצם מכירה ממש. מדובר ב- Spiderman in the flesh שמתכתב והופך לקאוור של In the flesh  של הפינקפלויד (החומה). השלישי – Hitlers & Churchills נשמע כייפי כמו שיר ילדים, ברור שהטקסטים ה.. אהממ בלתי תמימים של הטיזרז, לא ישארו בגדר שום ילדים, אבל טרם התעמקתי. הרביעי, Mos E17ley , כל כך נוגה שבא לבכות. השישי –  Raglan Top of Lonsdale Grey  – נשמע רומנטי, מדבר געגועים נוסטלגים בפה הכי מטונף בעולם. ואחרון לשעת לילה מאוחרת זו, Your English     פשוט כייף לשמוע ת'אופסיידים האלה שכל כך עושים לי… חשק (:

זהו, צירפתי שני קישורים שתאכלו לבד. אל תשפכו, בלי פירורים. תתנהגו יפה.

לילה טוב

וגם שבת שלום

****

פורסם לראשונה בפורום מוזיקה אלטרנטיבית של וואיינט. 2 ספטמבר 2006.

מדהים, שבאותו פוסט מופיע גם האלבום המעולה של הקאנטרי טיזרז. מדהים עוד יותר, הדיוק לגבי השירים של ג'וסיפר, שאני מרגישה אליהם כך עד היום, בעיקר לגבי LED, איך תפסתי אותם כמו שאני כמו שהם, בשניות. ואמנם, אין לי מושג לאיזה שני קישורים התכוונתי, אבל היות שאת הזרקור אני מטילה הפעם על ג'וסיפר, קבלו (בפעם המליון) את האלבום שהפגיש אותי עם הצמד שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי.

 

 

 

Anticipating Jucifer – Falling In Love

In 5 days Jucifer will play in Tel-Aviv. A dream come true! Link to event.

I owe Jucifer to EBD who thought I might like them. I believe it was when they released If Thine Enemy Hunger. But it was not until June 2007 that I signed up for Myspace (ha…ha..) and wrote my first post about this unique duo. Here it is:

Home Sweat Home – Jucifer

Seeker Of Truth by e.e. commings

seeker of truth
follow no path
all paths lead where
truth is here

**********

This is a very short story about a girl who opened her eyes and heard herself, who lent her ears and felt home, she took off her gloves and saw the love of her life… only the love of her life was a couple.

Amber Valentine and Ed(gar) Livengood have been playing and living their truth since 1993. I first heard them in Septmeber 2006, a month before If Thine Enemy Hunger (their last album) was released. By early November 2006 I'd already had their three albums and two EP's:

calling all cars on the vegas strip

(the) lambs

I name you destroyer

war bird

If thine enemy hunger

If, by any chance, you've never heard how she rocks my bed and how he drums my soul.. If, you've never met a light made out of heavy-dark-muddy sweat and blood… a colorful celebration of sounds and noises… flat screams-softsing presentations of clear agenda… don't miss that chance again…

**********

"Jucifer: G. Amber Valentine (vocals, guitar, organ, vibraphone); G. Edgar Livengood (vocals, violin, horns, drums, scratches).Calling All Cars On The Vegas Strip 2000 On Capricorn" cd universe.

"If Thine Enemy Hunger is a total eargasm and vibrant return to form by one of the US's most unique rock bands." Relapse

Jucifer space

Jucifer Homepage

jucifer21

No Sales; Stay Gold

הסברים והגיגים כרגיל בסוף; מוזיקה פלוס שלא כרגיל מוטמעת בכותרים.

עטיפה קדמית: מניפולציה על תמונה מאוסף מצחיק שנקרא Funny Bags.

עטיפה פנימית: דומיניק אוון מלארי היה מנהיג וסולן הלהקה Last Lights שתפגשי בהמשך. המילים האלה מופיעות בפתח האלבום הבודד באורך מלא של הלהקה, ובנוסף להזדהותי איתן, הן יסבירו את החלק השני של שם האוסף שלך – No sales; Stay Gold – את החלק הראשון בשם, יסבירו רוב הרצועות באוסף.

עטיפה אחורית: רשימת השירים מופיעה ע"ג עטיפת האלבום של בוריס ומרצבאו שיצא השנה בדיידרים רקורדז (יפן). לצערי, לא כללתי אף שיר מ-Klatter באוסף, אז לפחות שתחשפי לעטיפה.

אהלן עדי,

כ"כ הרבה קטעים רציתי לכלול באוסף שהכנתי לך, מספיק לאלבום משולש. שמחתי שאת מוכנה לחידושים, אני מאד מעריכה את זה. ובאמת, למעט פתיחה מעודנת וסיום משובב נפש, לא עשיתי לך שום הנחות. יאללה מתחילים…

Ideal Home – Bodychoke – Cold Reiver Songs (reissue) – Relapse – 2009

תודות גדולות לרילאפס שהוציאו מחדש את האלבום הזה (במקור מ-1998). יש לו צליל ניינטיז כזה, נכון? אז זה לא שאני לא אוהבת ניינטיז, נהפוכו, אבל בכל זאת התפלאתי, איך הוא תפס אותי כ"כ, ככה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. ובכן, בודיצ'ואק הוא פרוייקט צד של Sutcliffe Jügend, שזה לגמרי Power Electronics (טעימות מאוחר יותר). בקיצור, תאזיני למילים, ותביני, שזה רחוק מלהיות ניינטיז תמים. את Ideal Home בחרתי כי הוא אחלה וולקאם טו מיי וורלד. ברוכה הבאה (:

Noyade – Jucifer – L'autrichienne – Relapse Records – 2008

אי אפשר בלי ג'וסיפר. ג'וסיפר הם הלהקה (צמד) האהובה עליי. בחרתי בכוונה שיר מהאלבום הפחות מוערך, האוסטרית (מרי אנטואנט), כי לדעתי זה אלבום מעולה ואנדרייטד שלא בצדק (אם כי צפיתי את זה איך ששמעתי שהם הולכים לחתום ברילאפס, כי היה להם חשוב להוציא את האלבום הזה, עליו עבדו לאט כתשע שנים, בהוצאה רצינית. אני הייתי סקפטית, ונראה לי שצדקתי). לחזור לענייננו, האוסטרית הוא אלבום קונספט על המהפכה הצרפתית שמתרכז בנערה האוסטרית קלת הדעת, שהושאה ללואי ה-16 הפכה למלכה (ידועה לשמצה) ומילאה את תוארה תוכן בסמוך למותה. היא בהחלט מתה מלכה. בשבועיים הראשונים לאחר שהגיע הדיסק, התהלכתי כסהרורית, חציי בהווה וחציי בתקופה ההיא. קראתי שלושה ספרים על המהפכה הצרפתית (היסטוריה, היה מקצוע שנוא עליי, מיינד יו). ה"טביעה" (נוואייאד, בצרפתית) היה אמצעי להיפטר מאסירים, וכשאזלו, מסתם אנשים תמימים (חולים, יתומים וכו) שכביכול הועברו ממקום למקום וסירתם הוטבעה (אירוע חסר משמעות במהפכה כל כך רווית דם). השיר הזה הוא שיר נקודת האל-חזור באלבום.. אחריו כבר איפשר לברוח לשומקום. העדינות של אמבר ולנטיין (את תפגשי אותה ברוטאלית בהרבה בשליש האחרון של האוסף), הרגישות של בעלה, המתופף אדגר ליבינגוד. כפל המילה "טריפ". המקהלה..יש שם קטע שנדמה ששר נער שמתחלף לו הקול. הצרפתית המשובשת. והסוף…אח.. הסוף ..איך הוא אומר: מרי אנטואן. גומר אותי כל פעם מחדש.

 Boris – Melvins – Pick Your Battles – Bifocal Media – 2009

אי אפשר בלי מלווינז. בשנת 2009 מלווינז חגגו חצי יובל. בצעד נבון מאד, לדעתי, הם לא הוציאו באותה שנה אלבום חדש (זה קרה שנה אחר כך, והיה לא מספק לחלוטין), אלא הוציאו שני אלבומים מיוחדים. האחד, אלבום של רימקסים של שירים שלהם ע"י אומנים אחרים – יש שם דברים מבריקים ממש, חלקם קצת פחות, אבל בגדול אני מתה עליו (הרעיון אגב, לא היה שלהם, אלא של לא זוכרת מי, אבל הם אימצו אותו. עוד אגב, כשאומרים הם בנוגע למלווינז, זה כאילו אומרים באז אוזבורן). האלבום השני הציב זו מול זו שתי הופעות חיות. האחת מתקופה מוקדמת בחיי הלהקה (1989) והשנייה לא מזמן (2008). בוריס, במקור מהאלבום Bullhead (1991), בגרסתו זו (2008), נבחר משני טעמים. האחד, הביצוע – נראה לי, הגדרה חדשה למושג "עילוי". השני, השיר הזה הבהיר לי משהו מאד חשוב לגבי הלהקה. מאז שביג ביזנס הצטרפו אליהם, חשבתי שכל המוסיף גורע, וחיכיתי לרגע בו ייפרדו. אבל, הביצוע הזה הביא אותי למסקנה המביכה משהו, שהבעיה נעוצה בבאזו עצמו, ולא בגורמים החיצוניים שהביא על מנת להפיח חיים חדשים בשממון/שלווה נוחה שאולי שורה במחוזות היצר/יצירה המלוויניסטים. אני אומרת דברים מאד קשים מבחינתי, אבל לצערי, זה מה שאני מרגישה. רוצה להאמין, שבאז אוזבורן יחזור לבעוט חזק כפי שהוא עושה בראיונות ובהופעות.

At the End of the Road – Neurosis – Live at Roadburn 2007 – Neurot Recordings – 2010

בשבועות האחרונים הייתי המון על נורוזיס. אני עדיין בהשלמת קניות של מקוריים משנה שעברה, ואיכשהו יצא שבשבוע אחד קיבלתי גם את האלבום הזה, גם אלבום טריביוט ל- Hawkwind בו Harvestman (שזה סטיב וון טיל מניורוזיס) נוטל חלק, וגם הוצאה מחודשת לאלבום של ניורוזיס משנת 1992. אוקצור, אני כמעט בניורוזיס אוברדואז. "בסוף הדרך" (במקור, מאלבומם האחרון – Given to the Rising ) מקבל ביצוע קורע נשמה. כמו כן, לניורוזיס יש מאפיינים בלאק-מטאליסטיים (אם כי זה לא הז'אנר העיקרי שלהם. נחשבים בעיקר דום ופוסט-מטאל – וואטאבר ד'את מינז. בכל מקרה, יש בלאק אטיטוד בבפנוכו, ולא הצלחתי להכניס לאוסף שלך בלאק מטאל טהור).

Pigsty – Wertham – Memories from the Pigsty – Tesco – 2008

וורטהאם הוא מארקו דפלאנו (אני XXX רק מלהגיד ת'שם) – אומן Power Electronics רב פעלים,שזה היה אריך הנגן:)  הראשון שלו (הוא הוציא מלא דברים לבד ועם אחרים, אבל לא אלבום באורך מלא). PE זה סאב ז'אנר של נויז מאד נוח למתחילים יען, פעמים רבות, הוא נשען על טקסטים, מה שהופך ת'עסק לפחות מופשט. הנושאים שדפלאנו, כמו רבים מאומני ה-PE, עוסק הם פוליטים-חברתים, ולעתים גם דברים קיצונים שבדר"כ לא אוהבים לגעת בהם. "דיר החזירים" הוא שיר הנושא מתוך אלבום נהדר שהיה שווה לחכות לו. שיר שמדבר על החברה הצרכנית, פרי בטנו של הקפיטליזם.

"Nothing is more real… Nothing is more true… Nothing smells worse than this bed… You see them walking down the street… Pushing prams in their white trainers… Wombs swollen by infected seed… The future belongs to this bastard child of this swamp… I witness Christ… Recrucified… Every Saturday afternoon… In the overcrowded hall of a shopping centre…"

Vacant  – Gnaw – This Face – Conspiracy Records – 2009

טוב, פה אנחנו מגיעים לשיר מתוך אלבום מדהים, שרק בגלל ש Sunn O))) הוציאו יצירת מופת באותה שנה, הוא הגיע למקום השני בלבד ברשימה שלי. בכלל, 2009 הייתה שנה פגז. הלידר של GNAW הוא Al Dubin מלהקת הדום המכובדת KAHNATE . הוא אסף סביבו חבורה מכובדת לא פחות, שיצרה צליל ייחודי ביותר, מין ערבוב של דום-נויז-אינדאסטריאל שנשען על טקסטים רצחניים, היכן שקיימים (וגם היכן שלא). לדעתי, השוס פה היה שיתופם של שני אנשי סאונד בלהקה. אין ירידות באלבום הזה, כל השירים שומרים על רמת על. דובין נוגע באצבעות חשופות בדברים הכי קשים ומכוערים. Vacant הוא הנגיש מבין כל השירים, הלהיט, אם תרצי (:

Limb Template – Drainland – And so Our Troubles Began – ifb Records/ De Graan Republiek/Headwrecker – 2010

את דריינלאנד גיליתי במקרה באיזה בלוג והתאהבתי בשלוש שניות וחצי ובאיחור של חודש לאחר שסגרתי את רשימת 2010 שלי.  למרות שעדיין לא רכשתי את כל מה שרציתי מהשנה החולפת, ברגע שטיפה התאפשר לי (אשליה שנמשכה בערך חודשיים חח..), חיפשתי לקנות ת'דיסק בנרות. אז דיסק אין. רק תקליט (סליחה שאני משתמשת במילה המיושנת והלא קולית הזאת. אני מהדור שהתחיל מתקליטים בלית ברירה, ומעולם לא הצטערתי על המצאתו של הקומפקט דיסק הנוח לשימוש. אבל, במקרה זה לא הייתה ברירה). בשיטוטיי ברשת הגעתי ללייבל הראשון מבין השלושה שהוציאו אותו (רק היום שמתי לב שזו הוצאה משותפת של שלוש לייבלז). ולאחר מספר חילופי דברים עם הצעיר שמוביל את הלייבל המאד מעניינת הזאת ( פיור דו איט יורסלף הארדקור לייבל) ועוד מספר שבועות, נחת ה-12" הזה עם עוד שני "חברים" בדואר. הלייבל מפלורידה. הלהקה מאירלנד, והם בהחלט לא הארדקור במובן הרגיל של המילה, כי אני שומעת דום ואפילו סטונר בקצה המנהרה. בנוסף, בשיר הזה לפחות, הם מאד מזכירים לי להקה מדהימה שהקדימה את זמנה בשנות התשעים המוקדמות, כאן בארצנו הקטנטונת, ואשר ענתה לשם Rabies Caste , היא התפרקה מחוסר עניין. טפו! שימי לב לקרשנדו האלקטרוני והמאד לא שיגרתי לז'אנר, איפושהו באמצע השיר.

Time Always WinsTHEMEValentine (Lost) Forever – Heart&Crossbone -2009

הגענו לקרקוב, פולין. היית שם פעם? עיר יפהפיה. טוב, לא פולנים טהורים. חברי השלישייה גם מקנדה ו/או אנגליה (אם אני לא טועה), אבל לא נספור כל פרוטה. לא פחות מעניין, הלייבל שהוציאה את ולנטיין (לוסט) פוראבר – כן, בהחלט, השם מעיד על התוכן – היא הארט&קרוסבואן הישראלית למהדרין (אנחנו מדברים על רני זגר ודודיק אופנהיים). לדעתי, האלבום לא זכה לתהודה מספקת אפילו בין החבר'ה, וממש לא בצדק. היו כאלה שזה הזכיר להם להקה מפורסמת מאד בשם "קויל", ולכן לא התעסקו איתם. הפסידו! ביג טיים! כיוון שגם אם משהו באווירה הצלילית נוטה לכיוון "קויל", הרי שהתכנים המילוליים הכל כך מפוכחים ונושכים נחשבים בעיניי לשירה במיטבה!

On High in Blue Tomorrows – Remesh – Remesh – Alamut – 2010

ורק ירושלים 02. נתחיל מאלמוט – לייבל ירושלמית של ליאור אשכנזי ושכי פירו. נעבור לרמש – תוסיפי לליאור ושכי את אורי קריסטל (מוג'הדין ועוד) ובמקור גם עומר (לא זוכרת שםמשפחה). ירושלים זה פירמה. ליאור ושכי הם השופרא שבשופרא. בזכותם, בעיקר בזכות שכי שיום אחד דחף לי איזה איפי של הרכבם הזוגי פיקה/קין, נכנסתי לעולם המופלא של הנויז. נויז זה ה-דבר. אין יותר ממנו, כה אמרתי והתכוונתי לכל אות. רמש התחילה כלהקת הופעות ששינתה את שמה מהופעה להופעה. דם חלוץ,הפי הפי  ג'וי ג'וי, ג'יימס ברונסון, מאגניפישיט,,,היו חלק מהשמות. כשהקליטו את אלבומם הראשון Choke , סגרו על רמש, וכך זה נשאר. כל הופעה הייתה חגיגה לחובבי הנויז. הם עושים נויז אווירתי ואפל שנשען חזק מאד על אינדאסטריאל במובן הכי בסיסי של המילה. בעבודות של פיקה/קין הוכנסו סימפולים של מכונות מבית החרושת בו עבד פיקה (שכי) בזמנו. אני חושבת שזה מה שקנה אותי בהתחלה. אבל ההתחלה היא הסטוריה. רמש שרים את המציאות חסרת התקווה אותה הם נושמים. הם אנשים שתוכם כברם. ירושלים זה פירמה, כבר אמרנו.

The Third House Will Be Built with the Stones from the Arch of Titus – Drone Lebanon– Roma-Yerushalyim – Topheth Prophet – 2008

אין יותר מתאים מהקטע הגאוני הזה לבוא אחרי רמש. רומא ירושלים הוא אלבום שמעמיד את החומר מול הרוח ושם על המדוכה את משיחיי השקר באשר הם. רומא (החומר) מיוצגת על ידי וורטהאם, כן, זה ממקודם, וכבוד גדול שהוא לקח חלק בספליט הזה. ירושלים מיוצגת על ידי אומן שבקושי רואים או שומעים, אבל הוא אדם מבריק, ושמו בישראל רותם זילברמן. תופת פרופט, זה אורי שחם, אדם שאני מעריצה את האדמה עליה הוא דורך. אורי סיפר לי על האלבום הזה בזמן התהוותו. ידעתי אותו. ציפיתי לו. ובכל זאת, כשהוא סופסוף יצא לאוויר העולם והושם לראשונה במערכת, נבהלתי קשות! כמעט כיביתי ת'קומפקט, בחי אדוניי בספר התורה (ככה אמרנו בכיתה א'). זה היה כל כך עוצמתי, שרציתי לברוח. מאז, שמעתי אותו אינספור פעמים, והמלצתי עליו לכל מי ומה שזז. באמת, שרומא ירושלים הוא יצירת מופת פאוור אלקטרונית. והשיר שבחרתי, כל כך חזק עם המבטא הישראלי הכבד, האנגלית הרהוטה, הגמגום, וכמובן הקטע המוזיקלי על סימפוליו. אני שונאת שמשקרים לי, אבל אם את לא אוהבת ת'רצועה הזאת את מוזמנת לשקר בכל פה (: 

Work Will Make Us Free – Jucifer – Throned in Blood – Nomadic Fortress – 2010

שיר מתוך אלבום השנה שלי לשנה החולפת. שוב ג'וסיפר, כיוון שאי אפשר לפטור אותם בשיר אחד שלא ישקף את מרחב המחייה המגוון של הזוג הזה. היו שלושה מועמדים מתוך האלבום, והאמת שזה נבחר כי הכי קל לדחוף אותו באוספים בשל האינטרו שלו, אינטרו מטמטם, יש להדגיש. כמו כן, הכותרת ותוכן האלבום (עוסק במלחמות ושפיכת דם מיותרת) התאימו לי אחרי משיחיי השקר וכו'. הכי חשוב להגיד על האלבום שמתוכו לקוח "העבודה משחררת" שהוא אלבום שבא להמחיש לכל המאזינים של ג'וסיפר שלא ראו אותם בהופעה ואף לא רכשו את הדי וי די Veterans of Volume: Live with 8 Cameras, איך בעצם הם נשמעים בהופעות. קדם לו איזה ספליט עם להקה קנדית בשם Show of Bedlam שבישר על הגולמיות שתהיה באלבום החדש. אמנם, אני לא חושבת שהמאזין חוטף לפרצוף את מסת הווליום האדירה שמלווה את הופעותיהם, אבל הוא בהחלט מקבל אותם חשופים לגמרי וחפים ממניפולציות הפקתיות. מחד, זהו אלבום קשה יותר מכל הקודמים (שימי לב, שמשום מה הוא לא יצא ברילאפס, שרק שנתיים קודם לכן החתימו אותם, אמבר התחמקה מזה מאד באלגנטיות כשנשאלה), אבל מאידך, הוא ממש ממש הם, על החיבור המופלא שלהם זה עם זה והיצירה המשותפת.

Black Rainbow MONE¥I$GODM.A.R.K.Z – Heart&Crossbone – 2010

בונבוניירה מיפן. אם דיברנו על אינטרו, אז הרי לך אחד מהגאוניים ביותר. מאניזגאד, שמים דגש חזק על באס ותופים, כמו שצריך. השיר הזה כל כך מעביר יפה את הגישה וההוויה היפנית. שגם במקום בו יש דום, תהיה מין קריצה ילדותית כזאת. אז, גם האלבום הזה יצא בהארט&קרוסבואן. הקשר בין הלהקה והלייבל התחיל די מזמן. שיר אחד שלהם בשם Cancer , יצא בגירסתו הנויזית המאלפת באוסף אקסטרים שיצא אף הוא בלייבל לפני שנתיים. באלבום הנוכחי הוא מופיע בגירסה מדהימה לא פחות, עם אינטרו שמוציא את כל האוויר מהריאות, אבל בחרתי ב-BLACK RAINBOW כי הוא פחות מובן מאליו, והוא גם יוביל אותנו לסיום פחות כבד של האוסף.

U.S. Out of New England – Last Lights – No Past No Present No Future – Think Fast! Records – 2009

אמרת לאסט לייטס, אמרת Dominic Owen Mallary. כששמעתי לראשונה את האלבום הזה, הוא תפס אותי מייד וחזק. לאסט לייטס מוגדרים הארדקור/פאנק. עכשיו, יש שני טון להקות על הספקטרום של הארדקור עם או בלי פאנק, הרבה מהן עוסקות במחאה בוטה, אז מה תפס אותי דווקא בהם. מלרי, הוא פירסט קלאס, וזה כנראה עובר דרך המוזיקה, עוד לפני שנפגשים עם המילים (הרי בהארדקור קשה מאד להבין את המילים בתוך כל הצרחות והרעש), אבל כפי שבבושם הטונים  המשניים חשובים לא פחות מהעיקרי, כמו שבבודיצ'ואק הדהד הפאווראלקטרוניקס, כך בשירים של לאסט לייטס הדהד בי כבר בהתחלה הטוהר המזוקק של הבנאדם. מלרי מת בדצמבר 2008 בבוסטון, כתוצאה מסיבוכים עקב כריכת חוט המיקרופון סביב צווארו (אקט רגיל בהופעותיו), הוא סיים את ההופעה, אך לאחר שעתיים איבד הכרה, אושפז ונפטר לאחר כשש שעות. הוא היה בן 24. ואפשר לומר, עם או בלי חיוך, שמת בעת מילוי תפקידו. יתר חברי הלהקה אספו את החומרים המוקלטים מאיזה סבן אינצ'ז ואולי עוד כמה דברים, הוסיפו עוד רצועה אינסטרומנטלית, והאלבום יצא בינואר 2009. הלהקה הייתה קיימת בסה"כ קצת יותר משנה, אבל תפסה מהר מאד בסצינת הפאנק/הארדקור האמריקאית. ביתר העולם בקושי שמעו עליהם. שמחתי לגלות אותם והיה לי עצוב לאבד אותם, אבל זה עבר.

Pigeon Walk – JIZZBOX – JIZZBOX – Alamut – 2009

הגענו לאחד האלבומים הכי טובים שיצאו בישראל, ואני עומדת מאחורי כל אות וכל רווח במשפט הזה. גם הלהקה הזאת התפרקה מהר מאד. מדובר בטריו ירושלמי של חברה' צעירים מאד: ג'ון – שירה, גיטרה וכתיבה, נדב- סינת'יסייזר, תופים, סמפלר, מתכות וגברי – סינת'י, תופים, מתכות, מקדחה, גיטרה, קולות. ראיתי אותם מהופעתם השנייה כמדומני, תמיד היו הפסקות ועניינים לא ברורים, אבל מה שכן היה ברור הוא שמדובר במשהו לגמרי אחר. האלבום הזה הובא לידיי גמר אחרי שהטריו התפרק, והיה סימן שאלה לגבי הופעת ההשקה, אבל היא התקיימה בסופו של דבר במרץ ירושלמי וקר. כל הקטעים באלבום הם הקלטות וידאו מהופעות חיות שעברו מאסטרינג מבריק של אורי קריסטל (כפרעליו) והאלבום יצא באלמוט (כפרעליהם) שג'יזבוקס היו בני טיפוחם. ג'ון חזר הביתה לארה"ב, גברי מתנדנד בין ברלין לארץ (כרגע הוא פה, וביחד עם נדב ותום – D9 וסיניסטר סווטה –  הוציאו אי פי בכורה לברייןסאלג). במקרה זה, אין לבכות על מה שהיה, אלא לשמוח שנשארה פנינה ייחודית שכזאת. השיר שבחרתי הוא אחד מהשניים הכי קליטים באלבום הכה יקר לליבי.

Let Me Feel – The Hara-Kee-rees – Sound of Subterrania – 2003

לסיום, גאראג'-רוקנרול מקלן, גרמניה. מרומם נפש אמיתי לעיצוב האישיות בחג הפסח.

Let me feel that you like(d) my rhythm

עד כאן. שישב לך על המצפון שעדיין לא התחלתי נקיונות לפסח (:

נהנתי מכל רגע.

חג שמח,

תמי

  "Our lives are mere flashes of light in an infinitely empty universe. In 12 years of education the most important lesson I have learned is that what we see as 'normal' living is truly a travesty of our potential. In a society Dominic Mallary - last lights_08so governed by superficiality, appearances, and petty economics, dreams are more real than anything in 'the real world'. Refuse normalcy. Beauty is everywhere, love is endless, and joy bleeds from our everyday existence. Embrace it. I love all of you, all my friends, family, and community. I am ceaselessly grateful from the bottom of my heart for everyone. The only thing I can ask of you is to stay free of materialism. Remember that every day contains a universe of potential; exhaust it. Live and love so intensely that when death comes there is nothing left for him to take. Wealth is love, music, sports, learning, family and freedom. Above all, stay gold."

Dominic Owen Mallary (1984-2008)

****

קודם כל, שיהיה ברור; השנה הנקיונות תמו שלשום כדי לפנות מקום לעריכה קלה של הטקסט הנלווה למיקסטייפ לעדי (ברמה של שגיאות כתיב ואי דיוקים מינימלים בלבד). למהדרין, מוגש גם לינק להורדה של המיקסטייפ כולו, שהרי קרוסים הם עניין שאין להקל בו.

עדי קיבלה את המיקסטייפ כחלק משרשרת מיקסטייפים – השעשוע האהוב על באי האקס "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" ז"ל לבית ynet , או בשמו הפייסבוקי:  "הפורום".

הדבר אירע בפסח לפני שש שנים. לא הכרתי את עדי ואף לא את אחותה התאומה, גלי. רצה ה"מקרה" שבשרשרת הכינו לי אמבוש סנדביצ'י בין שתי התאומות, כלומר אני מיקססתי לעדי וגלי, לי (: לא פשוט בכלל. כבכורה במהותי, למצוא את עצמי בין שתי תאומות, הכניס אותי ישר למצב טראומה-קלסטרופובי, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין (אחרי וידוא מהיר שלא אגרום נזק בלתי הפיך) בעטתי חזק. וכך נולד No Sales; Stay Gold

ברם, בפינה הסטו∙פיטינאייג'רית, אשר לכלימתי ולשמחתי גם יחד, מכננת בנבכי נשמתי עד עצם היום הזה, חשתי שזוהי תרומתי הצנועה לחיבור זוגי חדש בין עדי לליאור. לפני שנה פלוס נולד גם אדם המקסים והרי לכם מבצע של שניים באחד — הפי אנדינג וחג שמח!

תמי